מרגישה כאילו ענן שחור ירד עליי. המקום בו אני נמצאת רוב זמני שואב ממני את עצמי, וזה משהו שתמיד רציתי מצד אחד, ומנגד זה כואב שכלום לא נשאר. כשרע, זה עובר די מהר. זה כאילו של מישהו אחר. כשטוב, לא באמת טוב. לרוב זו רק ריקנות.

כשאני רחוקה ממנו אני מרגישה שבא לי להתחבק איתו, להתנשק איתו, שנהיה קרובים. כשאיתו, אנחנו נפרדים. בערך. עכשיו אני כל כך רוצה אותו, אבל ניפגש רק בעוד כשבועיים-שלושה. זה מתיש לרצות משהו שנראה כה רחוק...

היום שוב הגיעו המחשבות על המוות. העובדה שאולי אין לי מה להפסיד, שאם טוב אז זה סתם נחמד ושהשאיפות לעתיד לא כאלו חשובות אלא העדפות שאין לי בעיה גם בלעדיהן. ורוב הזמן רע. רע לי להיות עצמי, רע לי בכל מקום כמעט, ריק לי. אני מקווה שאלו רק שעות השינה, רק מצב רוח שכזה, אבל זה תמיד חוזר. פעם בכמה ימים, אני חושקת במוות. זה אפילו לא דיכאון, אני לגמרי אדישה בעניין. יותר גרוע.

אין לי כוח לסדר תיק, אין לי כוח למחר, אין לי כוח לסגור שבת, אין לי כוח להיות נחמדה לאנשים סביבי, אין לי כוח לקום בשעה בה אני אמורה לישון, אין לי כוח לציית למיליארדי חוקים, אין לי כוח לכלום. אני חושבת שאני צריכה עוד יום חופש, רק עוד אחד כדי להתאפס ולבוא עם כוחות מחודשים, אבל זה לא יקרה. מחר חוזרים.

די מוזר לי לעבור חיים כל כך מהר. לראות שגם שאר החברים לא נשארים במקום, כל אחד מתחיל לצעוד בדרך משלו. תמיד ראיתי זאת בתור עוד משהו בלתי נמנע שקורה, תמיד רק בדילאיי רציני אני מתחילה גם להרגיש את הדברים האלו. להרגיש שזה באמת נגמר. לחוש בגעגוע.

אני זקוקה למנוחה...