אני נדלקת עליו אבל בקושי מסוגלת לדבר איתו, מנסה להשחיל מילים ומבינה שהוא לא בשבילי, ממשיכה להיות דלוקה עליו אפילו שהגורל מסמן לי לעצור, וזה כבר לא משנה כי הוא פרש מהקורס ולא אראה אותו עוד.

היא נותנת לי את השקית עם נעלי העור במידה שלי, אומרת שאולי אצטרך לנעול אותן כי הם לא יכולים לתת לי עוד פטורים. אני קוברת את זה בתיק ומודיעה לה שלא אנעל אותן. היא צועקת, כאילו שזה מגיע לי. צועקת שאני לא מעריכה מספיק את מה שעשו עד כה, צועקת שאני לא מכבדת את החוקים. אני עונה לה, היא משתיקה אותי ואומרת שהיא מדברת. לי, אין זכות דיבור.

אם מ"צ תופס אותי בזמן הקרוב אני עולה למשפט ואלוהים יודע מה יהיה. חבל שאין אלוהים.

כן המורה. להתאבד זה לגיטימי לפעמים.

סוגרת עשרים ושמונה על הפקרת נשק. כרגע באפטר, וזה קצר. ממש קצר. אני לא יודעת מה אעשה אם לא ייצא לי לצייר או לקרוא בסופ"ש הזה... רק שלא תהיה תורנות מטבח כל הזמן.

לא רואה אותו במשך חודש. נפרדנו, הוא כותב הודעות ארוכות ומרגשות, אני חשובה לו, הוא עדיין מאוהב בי, אני לא מאוהבת. אני רוצה לפגוש אותו, רחוק מהעין רחוק מהלב. אין יותר מדי זמן שיעזור להחזיק קשר על קו של טלפון.

אני עייפה.

אני רוצה לחזור לעשות ספורט.

אני רוצה את החברים שלי.

אני לא רוצה לטעות יותר...

אני לא רוצה שהמפלצת תחזור.

לארוצהלאבדאתהראשלארוצהלחתוךלארוצהלבכותלארוצהלהשתגע