קורי עכביש עוטפים את תאי מוחי. חוטים של אפור מול מראות עיניים מרגשים. חיוכים שנקברו תחת האדמה, ברושים. אולי בקרוב, של אנשים מוכרים.

קצת רע לא להרגיש שייך. קצת הרבה. ללכת לשבת בצד כשכולם שרים עוד שיר הילול לאלוהים. לדעת שכולם שונאים את זה. לדעת שאני לא אוהבת אף אחד. שהתרחקתי מהקרובים והתקרבתי לרחוקים בלית ברירה, שהשגתי מטרה אחת ואיבדתי אחרת.

לדעת שהם עזבו. וזה סופי.

לבחור שיר אבל לא באמת לדעת למה בחרתי בו.

והחוטים האפורים האלה עוד הולכים ומתהדקים כשאורות לא מוכרים מופיעים בחושך, שלטים שלא ראיתי מעולם, אנשים רגועים ואני לא יודעת לאן אני נוסעת. האם זה משנה?

לשנוא כל קשר מקרי לקיום שלי. לשבת מולה, להסביר לה על מצבי הרוח בזמן שהיא מקלידה הקלדה עיוורת כל מילה שאני אומרת. היא קוראת לי לעוד פגישה. מה כבר אגיד.

להתגעגע, לרצות להיות לבד, לרצות מנוחה, לחייך, לשמוח, לישון, בעצם, בקושי לישון, לחתוך, אבל רק פעם אחת, המ. הביתה, אני מניחה. אני בבית.

אבל בסופו של דבר קורי עכביש סוגרים לי על המוח (לב?) וקשה לי להרגיש משהו. הכל... מעורפל כזה...

מה אתם אומרים, 'אד', או 'אדי'?