כל הזמן חושבים על היום בו נגיע לגדולה. נגשים חלום, שאיפה. נצליח במשהו. נחיה איך שחלמנו לחיות. נגדל את החיה שחלמנו לגדל. נמצא אהבה. נמצא נחת. אבל למי יצא לחשוב על איך יראה היום בו הוא יוותר על עצמו, על החיים?

לי.

ביום הזה אני אשכב על הכורסא הקרועה בסלון, בין ערימות בגדים מלוכלכים. אני אקרא 'ידיעות אחרונות' בחוסר עניין. כאשר הרעב כבר ממש יתחיל להציק, אכריח את עצמי לקום מהכורסא הקרועה, אקח לחמניה קשה מקמח לבן, אחתוך אותה לשני חצאים, אמרח מיונז ואשים עליה פרוסות נקניק וגבינה צהובה, אסגור אותה. אוכל בעודי ממשיכה לשבת על הכורסא, בוהה בקיר המוכתם.

אתקשר לחבר שלי. החבר הזה שלי יגיע. אנחנו נדבר על דברים משעממים ושטחיים. כשנסיים, וזה לא יקח הרבה זמן, הוא יוריד את הבגדים שלו. אני אוריד את שלי. ברקע יתנגן הרדיו או שערוץ האמ.טי.וי יהיה דלוק ותתרוצץ איזו ליידי גאגא על המסך. אנחנו נשכב, אפילו שאני לא אוהבת לא אותו ולא את המראה שלו. לא יהיה לי כיף. הוא לא ינסה שיהיה לי כיף, לא יהיה אכפת לו. לא יהיה אכפת לי. נתלבש, נלך לשתות קפה שחור. אחרי שילך לביתו אני אלך לישון, ואז אתעורר ואלך לעבוד במענה טלפונים כלשהו.

אז, אדע שויתרתי. על הכל. ויתרתי באמת.

בכל מקרה, כבר כמה פעמים שצץ לי הרעב לאהבה. זה כנראה קורה לכולם. אני קולטת כמה זמן לא הייתי מאוהבת. שנה ומשהו. אחרי זה היו לי שני חברים אבל לא אהבתי אף אחד מהם. לא התרגשתי מהציפייה לראות אותם, לא היו המחשבות, לא הייתה האופטימיות והשמחה הבלתי מוסברות שיש כשמאוהבים. ומיד אחרי שצץ לי הרצון הזה, צצים עוד דברים כמו זה שאין לי כוח להשלכות של אהבה או חיפוש אהבה. חוץ מזה, למצוא אהבה זה מין חלום שיש לי, חלום אמיתי, כמו החלום שלי לעוף. מעניין מה משניהם יותר מופרח. את שניהם אני לא ממהרת להגשים, אולי משום שאני לא מאמינה בהם. קל לחלום על דברים שבמילא לא יהיו. כך אין את האשמה על זה שלא ניסית אפילו לגרום להם להיות.

ממש בא לי לסקר אירועים. בא לי לצאת לאיזו הופעה, מסיבה, משהו, ולכתוב על זה. אלך לתערוכת המצטיינים בחיפה עוד שבועיים (אם לא ירתקו אותי לבסיס) ואכתוב עליה. אחרי כן התכנון הוא ללכת למסיבה גותית, לבדי, לבושה היטב (וכמה שבא לי אחרי שאני עם מדים כל יום כל היום), לקוות שלא יקרה שום דבר (היי, סיפקו לי גז מדמיע אז יהיה בסדר), ופשוט לכתוב על מה היה שם. כבר כמה שנים שאני רוצה ללכת ואין לי עם מי. אם אין אני לי מי לי. אחרי זה יגמר לי הכסף וכנראה מה שישאר לי זה לסקר את חיי כחיילת. מעניין מתי יביאו לי נעליים סינטטיות. אני חושקת בנעליים צבאיות...

אני מרגישה את המוח שלי מתנוון. מזמן חשבתי על זה, לקנות ספרי ביולוגיה וללמוד סתם בשביל הידע. במיוחד כדי לדעת על גוף האדם קצת יותר אחרי הויכוחים על טבעונות=בריא או לא. ויתרתי כי הבנתי שיש מלא תיאוריות וצריך לבחור במה להאמין. התכנון כרגע הוא לשפר איזו בגרות, לא בהכרח כזו שאני צריכה לשפר (ואני צריכה, התעודה שלי על גבול ה-אין לי בגרות מלאה וחיי נידונים למאסר רחוב במידה ולא אצליח לקעקע אנשים) אלא כזו שבא לי ללמוד אליה שוב. אמנות, ספרות, משהו כזה. אולי אשאל חברה מהבסיס על הספרים מהם היא למדה קרימינולוגיה במגמה שלה. קולטים? הייתה להם מגמת קרימינולוגיה, הזונות.

אני מרגישה די טוב. כלומר, זה משתנה. קצת מבאס אותי שאין לי קשר קרוב עם אף אחד מהבסיס וגם לא יהיה. אני לא מתחברת לאף אחד. גם מצבי הרוח שם לא משהו. רק שמאז הקב"ן הכל בסדר אז אין לי מושג מה אגיד לה בפגישה הבאה. אולי אבקש אישור לצאת מהשיעורים לפעמים כדי "להירגע". קורה שאני מצליחה לשקוע בתוך הבוץ של עצמי עד מעל הראש בעוד המורה מברבר לו על איזו תפילה או שר איזה שיר. אבל האמת שהקורס נחמד. אני מוצאת את עצמי לומדת ומתעניינת מדי פעם. לפעמים ממש לא, כמו בשיעורי מעשה, שגם זה גם טוב כי אפשר להשלים שעות שינה.

חושבת שכתבתי על הכל. בסופ"ש הזה: הלכתי לרופא משפחה ולקצין העיר בנוגע לאישור הטבעונות, הכנתי עוגת שוקולד למשפחה ולידיד שהיה לו יום הולדת, פגשתי את הידיד, פגשתי חברות, הלכתי לים והשתזפתי (איכסוש, פשוט אני צריכה לאזן בין שיזוף המדים לשאר הגוף...), קראתי, קניתי כמה שטויות, אכלתי מלא, רצתי.

נותר לי להספיק: לצייר, לראות סרט אימה, להכין קציצות גזר (לא אכפת לי שזה נשמע מגעיל, כי אני הולכת לאכול אותן ולא אתם אז תיחנקו), למלא טופס עם ההורים, לרוץ (אתמול הצלחתי לרוץ שעה שלמה!), לארגן תיק למחר ולצבוע את השיער. שיהיה לי בהצלחה.

בכי שבועי: בא לי פירסינג וצבע בשיער ולהתלבש יפה ולהתאפר ולשים לק...

אני אתגבר.