מה בעצם השתנה, את שואלת את עצמך בעודך יושבת על הספסל, נחנקת מהדמעות. מה בעצם השתנה, הרי זה תמיד היה כך. אם בספסל ההוא או באחר. התעלמת ממנו, כי נמאס לך משיחות ריקות. 'מה נשמע?', כאילו שיש יותר מתשובה אחת לענות. ומה אם שום דבר לא בסדר?

תגידי שאת לא אוהבת את זה, לשבת שם ולחכות לאף אחד. את יודעת שבחיים אף אחד לא יבוא למקום השומם הזה בישוב בו גדלת. תגידי שאת לא אוהבת להרגיש מסכנה.

קרב דגדוגים לא מצליח להרפות את המחשבה שמתחת לכל, את זה שאסור לגעת יותר מדי ואסור להתקרב יותר מדי ואסור להתחרפן יותר מדי ואסור... ולמה בכלל באתי אליו. מה חיפשתי אצלו. הקשר שלנו נהיה מוזר יותר ויותר. תודי שאין לך אף אחד מלבדו. תודי שגם אותו את כבר לא אוהבת, כי ככל שתכירי אדם טוב יותר, לא תאהבי אותו. אנשים הם יצורים מזוויעים.

'אגואיסטית', היא קוראת לך. את לא יודעת אם זה נכון או לא. לא ממש אכפת לך, ויתרת. רצית שם ורצית פה, לא באמת האמנת בעצמך. את צריכה בסיס כדי להאמין, בסיס שהוא יותר מהרצון להצליח. בסיס שהוא ההיגיון מאחורי הדברים, שעם קצת דחיפות את תצליחי. לא מאמינים ביש מאין.

אבל ניסית, באמת שניסית, באמת באמת. תגידי את זה, כלבה, שלא ידעת שתגיעי לנקודת ההתחלה. תגידי שלא רצית לוותר מלכתחילה! כי רצית, רצית לקום עם עיניים נפוחות, עם שיערך השחור, המזויף, נופל מצידי הראש, חולצה שחורה ולקה על הציפורניים, הכל בטעם של אופל טוב. אם נועדת להיות כזו, מתי זה בעצם התחיל להפריע לך? מתי למעשה רצית Happy Ending? תגידי שאת אומללה וטוב לך שרע לך.

אז מה קרה, שאלתם? ובכן, אני לא אטרח לספר. אין לי איזה סיפור דרמטי ומסתורי מאחוריי כמו שיש לכם. אין לי כלום. אני כלום.

אולי יום אחד יהיה לי כוח לקום ולעשות עם זה משהו, אבל בטח שוב לא אאמין בשטות הזו-הצלחה. אצלי זה רק הפסדים.