ישר אחרי הצבא, פיקניק. לפעמים מרגישה שאני רוצה להתאבד, לפעמים דווקא בסדר לי. לא הכי מצליחה להתגבר על המעצורים, לא הכי מנסה. עייפה בשלב מסויים. הוא נוגע בי. זה די מוזר שנוגעים בי. מגע. מי המציא את זה? האם זה לא נועד להיות עם מישהו שמכירים קצת יותר טוב?

והולכת אל החברה הביתה, לישון. חוזרת בשישי ללא המיצג כי לחזור הביתה זה מסובך.

שישי. יוצאת לפאב 'הבקתה' עם שתי חברות אבל אין שם אף אחד. נוסעות לבית של מישהי, יושבות קצת, מתכננות לפרוש אבל ידיד מתקשר ואומר שהוא בפאב עם חברים. רוצה לשדך או משהו. הידיד הזה הוא האקס שלי. כולנו חוזרות, מדברות קצת. אני מדברת איתו הרבה, שיחות סתם. צחוקים. אין רגשות. אי שם בפנים בטוח יש משהו, אפילו שזו תקופה אחרת והלב שכח מזמן עד כמה כאב לו.

אנחנו חוזרות הביתה כי החברות עייפות. אני ערנית, למרבה ההפתעה. אני אף פעם לא ערנית. אולי זה שהאקס שם החדיר בי קצת אדרנלין. אני על המחשב, רואה שאף אחד לא מחובר ואין שום דבר מעניין. כרגיל. אחת החברות אומרת שגם היא לא כזה עייפה, שהיא רוצה לנצל כל רגע מהסופ"ש וחבל, האמת, שעזבנו. אני כבר בביתי והיא בביתה.

החלטתי לצאת לסיבוב בחוץ. לא ממש רציתי מחשבות, ידעתי לאן הן ילכו והן לא אמורות ללכת לשום מקום, גם ככה הראש מבולגן. רציתי אנשים. עברתי פעמיים על כל רשימת הפלאפון אבל כולם בטח ישנים ועם הרוב אין לי את הקשר המתאים בשביל להרגיש בנוח להתקשר בשתיים בלילה. יושבת על ספסל, כמעט ועושה משהו כל כך לא הגיוני אבל בשתיים בלילה כל כך הגיוני, כי אין עם מי לדבר וכאילו שמשהו רע יכול לקרות. לפני שאני עושה זאת, ידיד עובר עם האוטו. "בואי לבקתה," הוא אומר. אני עולה. האקס וחבריו עדיין שם, בדיוק עוזבים כשאני מזמינה את החברה הלא עייפה להגיע. אני מסרבת לטרמפ ממנו כשאני הולכת לקראת החברה. הוא נוסע כמו משוגע, אבל הוא לא שתה. הוא אמר שלא. הידיד שהביא אותי עייף, הוא מסתבר רק בא להגיד שלום לחברה שלו. החברה קצת כועסת שהבאתי אותה סתם והיא כבר הייתה בפיג'מה. כולם מתפזרים לביתם.

העייפות מתחילה להופיע, סוף כל סוף. הגורל שוב סימן לי לא לעשות דברים דביליים שרוב הסיכויים אתחרט עליהם אחר כך. בריזר זה אחלה. והפוסט הזה בכלל היה אמור לדבר על כך שאני עוזבת את הבית.