למה אני רוצה לעזוב את הבית? ובכן, לא טוב לי בו. נוח לי בו, זה כן, וקשה לעזוב את הנוחות, אבל נוחות היא השטן כשמדובר בהרגל שצריך להיפרד ממנו. בבית אני מרגישה בבית, החדר הוא שלי והכל מוכר. מה בכל זאת לא טוב לי? המשפחה שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי לא הסתדרתי איתם. אף אחד לא הרביץ לי, לא ברמה שיוצאת מגבולות הנורמה של משפחה רוסית. לא אנסו אותי ולא זרקו אותי, ההורים לא שותים או מעשנים, אין להם מחלה נפשית חמורה מדי וגם לא פיזית.

אם בכל זאת מדברים על מחלות אז אמא היא די דכאונית, לפעמים זה מגיע לרמות לא טובות. היא נורא עצבנית ולחוצה רוב הזמן. נדמה כאילו לא מדובר בבעיה רצינית אך כשגדלים עם הפסימיות, הצעקות, חוסר הבעת אהבה, חוסר תמיכה, נזיפות והגבלות לא הגיוניות, זה משפיע. אני חושבת שהמצב תרם המון לחוסר הביטחון העצמי לדוגמה שאף פעם לא היה לי.

אבא בסדר מהבחינה הזו. ברור שמבין שני ההורים יכולתי להתחבר אליו יותר. אפשר היה לדבר איתו, הוא הרבה יותר רגוע. עם זאת הדעות שלו מיושנות, אדישות ואטומות. גם הוא לפעמים חוטף כריזה על דברים לא הגיוניים והדבר החיובי היחיד שאולי אוכל לחפש אצלו הוא שבהשוואה לאמא, אבי נחמד יותר.

יש לי אחות קטנה, בת 13 היום. אם תראו אותה ודאי לא תבינו מאיפה נפלה הילדה המוזרה הזו. חלקכם יגיד: "אווו, היא אוהבת אותך!" ואני לא סותרת את הדעה הזו אבל ילדים מהסוג שלה אוהבים כל אחד כשבשנייה האחרת הם יכולים לזרוק עליו אבן. היא לא רעה, פשוט יש לה בעיות. כל חייה הייתה בכיתות לחינוך מיוחד והלכה לכל מיני חוגים ואיבחונים. אני לא בטוחה אם גילו מה יש לה, אלה תהליכים ארוכים ויקרים. אני לא שונאת אותה אבל קשה להתחבר לאדם שיכול לגנוב ממך, לצעוק עליך ברחוב, להתעצבן עד השמיים בלי סיבה ובטח שלא להקשיב לך. יש באחותי גם צדדים טובים כמו זה שאפשר לסמוך עליה. אם מבקשים ממנה משהו אין מצב שהיא תשכח. כמו כן היא אדם שמח. ההתנהגות של הוריי משפיעה גם עליה ורוב הבעיות שלה נובעות בעיקר מכך ולא מכל מיני סיבות מפגרות כמו 'גנטיקה', אבל היא בכל זאת שמחה. אם היא עצובה, זה נגמר תוך כמה דקות ואז היא שוב מחייכת.

אני לא אוהבת ואוהבת את המשפחה שלי. אוהבת, כי זו אהבה כזו ללא תנאים. זה לא שהם זרקו אותי לרחוב אחרי הכל. הם גידלו אותי ככל יכולתם. אני בטוחה שבילדותם קיבלו הרבה פחות ממה שקיבלתי אני. לא אוהבת, כי הם גרמו לי להגיע למצבים מסויימים. ברור שהאופי שלי תרם גם כן לכניסתי למצבים הללו אך הבית בו אתה גדל משפיע עליך בצורה ישירה. הדכאונות שלי, הכעסים, חוסר הסבלנות, חוסר האהבה, האפתיה, הפרעות למיניהן, ביטחון עצמי נמוך, פחדים והרשימה עוד ארוכה.

כל חיי רציתי לצאת מהבית. כל כך שנאתי את החיים שלי, לפעמים אף בלי נקיפת אצבע מאשימה כלפי מישהו. פשוט אמרתי דיי, למה המזל לא משחק אצלי תפקיד, למה נועדתי לחיים כאלו. גם את עצמי שנאתי לא מעט. כעת זה קצת שונה, אני גם אוהבת וגם שונאת את עצמי אבל נראה שאני בדרך הנכונה לקבל את מי שאני. ללא ספק עשיתי לא מעט אך גם נשאר לא מעט כדי להגיע אל פסגת ההר. מה שכן, אני לא יכולה להגיע אליה בשני צעדים קדימה ושלושה צעדים אחורה. הצעדים לאחור קורים כאשר אני חוזרת מהצבא אל הבית בסופי השבוע. חשבתי שסופי שבוע הם לא זמנים ארוכים וטוב שאראה את המשפחה ככה, לפעמים. מסתבר שלא. לא טוב לי לשמוע ביקורות שליליות על כמה אני יוצאת, לאן, איך אני נראית, אם אני חיה נכון או בריא לפי דעתם. לא טוב לי עם הקרירות. לא טוב לי לשמוע את הצעקות אחד על השני. לא טוב לי עם חוסר התמיכה או לפחות הקבלה של הדעות שלי ודרכי פעולתי.

לא טוב לי.

אני חושבת שהגיע הזמן לעשות עם זה משהו. אין לי מושג איך זה יסתדר, במיוחד מהבחינה הכספית, אבל מה זה כבר חומר לעומת נשמה. אני רוצה להיות בריאה נפשית. כסף בא וכסף הולך, אבל אני רוצה להרגיש טוב. אחרי הכל אלה החיים שלי והגעתי לגיל המתאים ואף מעבר לו כדי להחליט איך הם יראו. בינתיים אנסה לישון בבסיס, אולי לפעמים לבוא אל חברים. קשה לפעול עקב חוסר התחבורה הציבורית בשבת, כך אצטרך לישון שני לילות אצל אותו האדם וזה יחשב לניצול מבחינתי. אני לא רוצה לחיות על חשבון אנשים אחרים. דבר כזה יתכן רק במקרים יוצאי דופן. בקיצור, אני רוצה לפנות לכיוון עצמאי יותר מבחינת הבחירות שלי. יש עם זה המון הקרבות וקשיים אבל אני אופטימית. ההחלטה תתבצע בהדרגה והאפשרות לחזור אל בית ההורים תהיה זמינה רק במקרה קיצוני בו אכנס למינוס או משהו. אני לא רוצה לוותר מיד כשיהיה קשה, אני יודעת שזו ההחלטה הנכונה. אני בשלה בשבילה, כבר די הרבה זמן אם תשאלו אותי.

נותר רק לאחל לעצמי הצלחה.

עריכה: לא הלך=[ אני לא מוצאת איך לנהל את זה. אם אשאר בבסיס לא אראה אף אחד מהחברים בסופ"ש ואם אלך אל חברים אין לי איך לישון אצל מישהו ואז ללכת למקום אחר. אני לא רוצה לנצל משאבים שלא שלי. חוץ מזה שלא יהיה לי את הזמן לעצמי.

אין לי מושג איך לפתוח את נושא ה"אני רוצה לישון בבסיס בסופ"ש" בלי שיתחילו לחפור לי. אין לי איך להתחיל עכשיו לבקש דירת חיילים כי זה יקח המון זמן ועוד לא סיימתי עם התהליך המייגע של הטבעונות. בקיצור, חזרתי הביתה. אני די אבודה, אין לי רעיונות מה לעשות מכאן והלאה. בעוד חודש אראה מה יהיו תנאי השירות שלי ואז אדע כמה בכלל אחזור הביתה, ואיפה יהיה ה"בית" שלי. אם למישהו יש רעיונות, שוט.