אחד ליד השני אבל לא מדברים, אין על מה, אנחנו לא מבינים זה את זה. רדומים, יותר מדי שעות בחושך דומם. ברקע נשמעים קולות העולים על הגל במכשיר קשר, לא קשורים אלינו ישירות, וגם מנגינה חלשה מהרדיו. שיר כלשהו, אני לא מצליחה לשמוע את המילים אך המנגינה סוחפת, כאילו חופרת במעמקי הנפש ומרגיעה אותה. מנגינה שאומרת, החיים קשים, החיים קשים, אבל זה בסדר וצריך להשלים איתם. ובכל הקושי יש גם יופי שצריך לגלות. לפחות, זה מה שהיא אמרה לי.

אני לא מצפה ששותפי לניידת יאהב גם כן את אותה המנגינה, שכן אני מאזינה בדרך כלל לרוק כבד והוא למזרחית. כשהשיר מתחלף הוא מציין: "אהבתי את השיר הקודם, את המנגינה, וגם זה טוב, אבל את הקודם אהבתי יותר."

"גם אני אהבתי את הקודם," עניתי לו. וזה יפה כי המוסיקה כאילו חיברה בין הנשמות שלנו, הנשמות השייכות לעולם הרוחני, שכן בעולם הגשמי איננו מוצאים שפה משותפת כלל.