שוכב על הגב, האור הצהוב הקלוש, החמים, השקרי, מהצד השני שלך, מאיר הישר על גופך. שקעים וגבעות על צווארך, החזה השטוח והבור במרכזו, זה שהיה לך כל כך קשה לקבל אבל מבחינתי הוא יפהפה, מושך, קורא לך לטבוע בתוכו לעולם ועד. תחתיו הצלעות הבולטות שחלקן מכוסה בידך. מבנה גופך הרזה מצטייר טוב בעיניי. עורך מבריק, שיערות ראשך השחורות גולשות על הכרית הכהה, זקנך הקטן נוצץ ושפתיך זזות, מוצצות את הסיגריה, עוד סיגריה שהצלחת להשיג ממישהו.

אתה מוציא אותה מהפה ונושף עשן סמיך שריחו כבר לא מפריע לי ואומר: "טוב לי עכשיו, אני לא צריך יותר מזה", ואני חושבת שגם לי לא רע. פעימה אחת יותר מדי חזקה בחזי הבולט מבעד למחוך החדש, אולי כמה כאלו במהלך הערב, וקצת קנאה כשהתחלת עם זו, ועם זו, אפילו שזה לא משנה, אתה חופשי וטוב לך וזה מה שחשוב, זה מה שהכי חשוב, ואם אני באמת אוהבת אותך אז אסור לי לכבול אותך בחוקים שונים ולו הקטנים ביותר.

עליי לאהוב אותך כמו שאתה ולא כמו שהייתי רוצה שתהיה.

איתך אני יכולה להיות כל דבר, אתה לא תשפוט אותי וזה משהו שלא הרבה בני תמותה היו מגיעים אליו, החופש הזה, החופש המפחיד הזה בלהיקשר אל מישהו שלא נמצא בשליטתך ולא במעט, שלא "שייך" לך אפילו קצת, ומצד שני זה תמיד כך. אנשים בוחרים לא לראות זאת, לנסות לשנות זאת על ידי כללים מעוררי רחמים, אבל אף פעם אף אחד ושום דבר לא נמצאים בשליטתנו.