כרגע ראיתי סרט שנתן לי כאפה והחזיר אותי למציאות, סוג של, כי ראיתי כבר סרטים כאלו אך רוב הזמן אני ממשיכה בשלי לאחר זמן מה בו פגה ההשפעה. הכאפה מבוססת על כך שאני אדם אשר פועל המון פעמים מתוך דחף, מתוך ידיעה והכרה בסכנה אך התעלמות מהשתיים עקב כך שהסכנה רק מושכת אותי יותר ושחיים רק פעם אחת אז אי אפשר לעצור את עצמך כל הזמן ולפחד.

זה לא נכון לחיות כך. אני יודעת זאת וממשיכה, אוהבת את ה"לא נכון" הזה מאחר ויותר "קול" ללכת כנגד הזרם הבטוח הזה שכולם דובקים בו, ה"היגיון הבריא" שמעלה אצלי בראש פיהוק גדול ומזלזל, או בקיצור-הנורמה. ההשפעה של הסרט גרמה לי לחשוב עוד קצת, להבין שאני לא פועלת בצורה טובה לי ובסופו של דבר אתעורר ברמה אכזרית יותר בהמשך אם לא עכשיו. אני מסכנת את עצמי. כל סיכון יכול להיחשב דבילי אך החיים מורכבים מסיכונים כך או כך, אז אם כבר, אפשר לעשות את זה חכם פחות או יותר. להשתלט על הדחף, לחקור את אחוזי הסכנה ומשמעותה, ורק אם מדובר במשהו שאנחנו חושבים עליו כבר הרבה זמן ומאוד רוצים, רק אז-לקחת את הסיכון הקיים. זה מבחינתי לעשות זאת חכם.

בזמן האחרון חיי העיר הקורצים הפכו אותי למאוד לא זהירה ולא שקולה, שלא נדבר על כך שהתרופות הוציאו אותי מהמחשבות העצובות והכניסו אותי להיפר של חיים משוגעים. זה נחמד, זה טוב, זה כיף, אבל זה לא בריא במיוחד. עליי למצוא את השיטות להיהפך לאדם שקול, בוגר, חכם ובכל זאת לעשות דברים מגניבים כמו שאני אוהבת. למשל, להתקרב פיסית רק אל מי שאני סומכת עליו. קשה לי לסמוך על אנשים, זה אף פעם לא מגיע למאה אחוזים, אבל לפחות שיהיה לי רוב של אחוזים בכיס, אחרי הכל זה הגוף איתו אני חיה. אני אדם רוחני וקשה לי לכבד עצמים על פני האדמה הזו ברמה שמגיעה להם, גם אם מדובר בי עצמי, אך עליי להבין כי אני נושמת, רוקדת, מציירת, אוכלת, רצה, מתלבשת ועוד המון עם הגוף הזה. אני צריכה לשמור עליו.

למשל, לא לחזור לבד בלילה לדרום תל אביב, גם אם ממש ממש בא לי על המסיבה הזו והזו. לא משנה כמה אגיד לעצמי שגם אם יאנסו אותי זה היה שווה את זה, שלא תמיד יוצאים ברווח ולפעמים בהפסד, שלקחתי את הסיכון ואני צריכה לשאת בתוצאות, אני אדע שזה לא היה שווה את זה אם אפגע.

למשל, לחזור לטבעונות, לא להתעצל בלהסביר לאנשים למה אני פועלת כך, לא להיכנע לדחף שיש לי בזמן האחרון לזרוק הכל לפח ופשוט ללכת אחריו-אכילת כל ועל הזין שלי הכל.

למשל, לנהל את התכנונים שלי בסבלנות ובהקפדה תוך דגש על זמנים ויכולות. אני מוצאת את עצמי רוצה יותר מדי בזמן האחרון, במיוחד אחרי הקורס. צריך לנשום.

נכון שמעתה והלאה לא הכל ישתנה ברגע, יקח לי זמן לגדול ולהבין טוב יותר. כרגע אני מקווה שהקורס שאצא אליו בעוד שבוע יעזור לי להשתפר בכך, גם אם אין לי מושג באיזו צורה בדיוק. חוץ מזה הרגע הזה בו אתה מבין דברים כאלו הוא ההתחלה, לא? אני נורא שמחה שכתבתי את הפוסט הזה.