בימים האחרונים היה לי מאוד קשה מבחינה מנטלית. איני יודעת למה דווקא עכשיו הכל צף, אולי מפני שהשינוי הגדול עומד בפתח ועוד הפעם צריך להתרגל להמון דברים חדשים. מה שצף הוא התנאים בהם אני נמצאת בשירות שלי. שלא תבינו לא נכון, התנאים מעולים, השגתי את מה שביקשתי. עם זאת חשבתי שאסתדר מעולה בעיר הגדולה בה הכל זמין, החל מקניות וסידורים עד למסיבות ובילויים. "כשיהיו לי חופשים אסע הביתה לנוח", אמרתי לעצמי אז כאשר נשאלתי מדוע לא בחרתי לשרת קרוב לבית.

טעיתי בגדול. אמנם יש המון דברים חיוביים במגורים בת"א, יצאתי הרבה, השגתי עבודה, הכרתי אנשים, אך בזמן האחרון התחילו להכביד עליי ענייני הנסיעות מהבית לשם. הנסיעות עצמן, ארוכות, מתוכננות לפי שעות מסויימות, מתוכננות לפי מה להביא הביתה ומה להביא מהבית. הזמנים בהם אני נמצאת בבית, שהפכו לחצי יום עד יממה רק שבאמצעה אני צריכה לישון. כלומר, אני בישוב אבל אין לי זמן או כוח לראות את החברים שלי שנמצאים פה, שכן עליי להספיק לתת זמן לעצמי, פרטיות שאין לי בבית השוטר והרבה מנוחה. ניהול הזמנים הפך מייגע. שבירת ראש של מתי לעבוד ביחס למתי שאני חוזרת, אם לחזור ביחס למתי אני צריכה כבר לעזוב ועוד.

הנסיעה הביתה היא הנסיעה הנחמדה שבה אני בדרכי לנוחות, למחשב, לאנשים שאין לי בת"א, או בקיצור-הביתה. למקום שלי. למקום בו גדלתי מגיל שנתיים. אותה הנסיעה גם מלווה במחשבות על מערכת שעות מדוייקת ומעצבנת שבה אני צריכה להספיק הכל וכבר לנסוע חזרה אל העיר.

הנסיעה חזרה אל העיר בדרך כלל מתרחשת באוטובוס צפוף, בחושך, לקראת משמרת לילה או בוקר למחרת. נסיעה המלווה בבאסה של עזיבת הישוב השקט, הטבע, המקום בו אני מרגישה בבית גם אם זו בסך הכל נוחות ומבחינת המשפחה דווקא המרחק עדיף. עוד הפעם לעייפות, למשמרות, ליותר מדי אנשים, סירחון, לכלוך, לחיים על רגל אחת כי אני חוזרת לבית השוטר רק כדי לישון או לנוח קצת ומיד לצאת, לא מרגישה שם בבית בכלל.

אחרי הקורס התכנון הוא לגור בת"א ולחזור הביתה רק פעם בחודש, להתמקם בבית השוטר קצת יותר טוב ולהביא לשם פוסטרים, מקרר ועוד דברים שירגישו לי כמו בית. כך אוכל להתרגל למקום וכשאחזור הביתה זה לא יהיה ה-בית אלא הבית השני, המשני יותר. התכנון הוא לעבוד, אין לי מושג עדיין במה אבל לעבוד הרבה. להשיג כסף לרישיון לאופנוע, להסרת משקפיים בלייזר, להסרת שיער ולפלאפון חדשני יותר כדי שיהיה לי אינטרנט מחוץ לבית. כמו כן חשבתי להצטרף לסטודיו של ריקודים כדי לעשות משהו עם הגוף שלי. אני נורא אוהבת  לזוז ומרגישה מבוזבזת כשאפילו ספורט בקושי יש לי זמן לעשות. לדעתי זה יכול מאוד לתרום לי.

בחמישי אני מתחילה קורס שיטור בסיסי. חודש וחצי של ספורט ומטווחים ועוד שלושה חודשים של לימודים. המון משמעת. חוזרים לטירונות, בקיצור. ברור שהפחד מורגש, אני רוצה לעשות זאת ויהיה מעניין ומאתגר, אך התנאים והמשמעת זה משהו לא נעים שכבר עברתי במשך שלושה חודשים או יותר בתחילת השירות אז מבאס לחזור לכך. מצד שני, עברתי את זה כבר. זאת אומרת, מה כבר ישבור אותי? אני סתם פרנואידית. הכל יהיה בסדר. בפעם הקודמת לא הסתדרתי עם אף אחד מהאנשים, הייתי במצבי רוח נוראיים כי זה היה לפני הכדורים והייתי במסגרת של צה"ל בה לא בדיוק מתחשבים בך. כעת נראה שיש המון דברים לטובתי דווקא, אז מכאן אפשר רק לעלות.

שוב, להתרגל לתנאים חדשים.

שוב, לארוז ולעזוב את המקום שהכרתי.

שוב, סביבה אחרת.

שוב, אנשים אחרים.

שוב... בפעם השלישית מאז הגיוס.

קשה? קשה. אבל אני לא אשבר.

אני נורא מחבבת מישהו מהעבודה, אין לי מושג למה. כאשר הגיע לא היו לי רגשות מסויימים כלפיו, כמובן נוצר קצת מתח כי הוא רווק והוא צעיר, אך לא מעבר. כמובן שקלתי כמה פעמים והבנתי שהוא לא הכי עושה לי את זה. בהתחלה חשבתי שאני מעניינת אותו ואחרי כן נוצר רושם שגם הוא טעה וכבר לא ראיתי משהו מיוחד ביחס שלו אליי. הוא חמוד ונחמד כזה לכולם, אני אוהבת את הראש שלו. בכל אופן לאחרונה משהו התעורר אצלי עוד הפעם. לפני יומיים הייתה מסיבה של היחידה שלנו בסיסקה בר ומשום מה רציתי להיות קרובה אליו, להכיר אותו יותר. נמשכתי אליו. בשלב מסוים ניסיתי להתרחק כי חשבתי שזה שקוף וממש לא מתאים כרגע, במיוחד כי אבא שלו נפטר בתאונת דרכים לפני שבועיים שלושה. ראיתי אותו מדבר עם מתנדבת אצלנו, אחת כוסית רוסייה, אז ברור שקינאתי. גם לא היה לי כוח להכניס לעצמי לראש את התורה שלפיה אני מעדיפה לחיות. לאהוב את כולם, לתת חופש למי שאני אוהבת, לשמוח שטוב למי שאני אוהבת, להתרחק ממי שלא עושה לי טוב. בקיצור, לא לקנא. אבל קינאתי.

בשלב אחר של הערב אחרי ניסיונותיי להתרחק ולרקוד המון תחת המוזיקה המזרחית שאני לא מתחברת אליה כלל שמתי לב שהוא יושב לבד בחוץ, רחוק. הייתי שיכורה ובקושי הצלחתי ללכת אליו, אז אחד שהתחיל איתי כל הערב עזר לי להתקרב אפילו שלא ביקשתי. בחיי, לא זרמתי איתו אבל גם לא נפנפתי אותו כי אחרי הכל הוא מישהו מוכר ולא סתם אחד שפגשתי במסיבה. לא היה נעים להעיף אותו לעזאזל. הוא נדבק אליי רוב הזמן. אז ניגשנו לבחור, לפני כן זה שהתחיל איתי אמר שהוא רושם משהו בפייסבוק, משה כמו "מתגעגע אליך..." וישר הבנתי שזה קשור לאבא שלו. קראתי שורה או שתיים ממה שהוא רשם, הבחור לא התנגד. זה היה קשור לאבא שלו. הוא מתגעגע, מנסה להיות חזק אבל נזכר בו... דברים בסגנון. ממש רציתי לחבק אותו, לקחת מהכאב שלו. אני לא יודעת אם חצי מההדלקות היא רחמים, מקווה מאוד שלא, שכן יש לי נטייה להימשך לאנשים עצובים, אבל בכל מקרה אם הייתי מחבקת אותו זה לא היה כי רציתי להתחיל איתו. זה היה כי באמת רציתי להקל עליו, גם אם זה לא היה עוזר. לא התחבקנו, התביישתי.

לקראת סוף הערב פתחנו בשיחה. אין לי כוח להסביר, אבל הוא היה פתוח יותר בטח בגלל כמות האלכוהול בדם, ואמר שאני מישהי מעניינת אבל קשה לקרוא אותי. קשה לקלוט מה אני אוהבת, מה אני רוצה בקשר. הוא שאל, הוא נתן לדוגמה את עצמו. אין לי מושג למה, מה הוא רצה להגיד בדיוק... נורא רציתי שהשיחה תמשיך. רציתי להיות איתו. אבל המסיבה נגמרה וקטעה הכל, כוסאמק. גיליתי גם שיש לו ידידה קרובה מאוד שרצתה אותו אבל הוא לא רצה קשר בזמנו עקב זה שנפרד מהאקסית בדיוק ולא היה מוכן לקשר. גם זה די דופק... כי אם הוא כן יהיה מוכן אז בעצם היא במקום הראשון, לא? והוא מספר לה הכל. נו טוב, לפחות אני מקווה שהיא עושה לו טוב בתקופה הזו, הוא זקוק לתמיכה.

אני אתגעגע אליו עכשיו. אולי זו עוד קלקה שתעבור, הרי הייתי עם איזה ארבעה בנים בחודשים האחרונים, אין לי מושג אם הרגשתי כך גם כלפיהם אבל ברור שאני לוקחת את עצמי בעירבון מוגבל כרגע. אולי אני סתם יותר מדי אוהבת בנים. אולי אני מרחמת עליו. אולי אני מאכילה את עצמי בסרטי אהבה למרות שאין כלום.

אבל אוף. לא בא לי לעזוב עכשיו... להיות רחוקה ממנו.

הקעקוע שעשיתי לפני חודש

אגב מישהו בא לבאדי ארט פסט'?