הציפור הזו כבולה בתוך כלוב כבר המון שנים. היא התרגלה לכלוב הזה, אמנם לא היה לה טוב בו, קצת צפוף ומאוד חונק, אך היא לא התלוננה. היא ראתה זאת כמטלת חייה שעליה להתמודד עמה, היא לא ידעה כי יש אפשרויות אחרות. אם רק תרשה לעצמה לצאת מגבולות הסורגים...

והיום הבינה, שלא כל כך קשה לצאת מבעד לסורגים הישנים, החלודים. הם נחלשו, היא נשארה חזקה ורק גדלה מאז נכלאה. הקושי טמון למעשה במה שתעשה לאחר שתצא מבעד לסורגים. לאן תתעופף? הרי היא לא מכירה דבר. נכון, היא יכולה לתכנן תוכניות, אך מיד תסתבך בדרכים לא מוכרות ושמות מוזרים של מקומות. אם תנסה לתכנן, תחשוב יותר מדי. אם תחשוב יותר מדי, תחליט שמוטב כי תישאר בכלוב עד סוף ימיה וזהו זה, שכן זוהי האפשרות הקלה. הנוחה.

והיום היא הפעילה קצת לחץ על סורג אחד והזיזה אותו לצד, אך עצם היותו שונה במקצת ממה שהיה בהיכרותה אותו שנים על גבי שנים-ישר, יציב, חזק, הבהיל את הציפור. לקח לה זמן להבין כי מעולם לא היה כזה, אלא היא זו שרצתה לראות בו את הדברים וגרמה להם להפוך לעובדות. הסורג כמו שאר הסורגים חנק אותה אך גם הגן עליה לכאורה מן העולם הלא מוכר, המפחיד. גם זו אשלייה, המוכר והנוח הוא לא בהכרח הבטוח ביותר.

הציפור נשארה בתוך הכלוב, החרדה גברה בתוכה והיא נסחפה בזרמיה החזקים. הפחד עצר אותה מלצאת לחופשי כפי שתמיד חלמה, כפי שתמיד יכולה הייתה לעשות.

היא הבטיחה לעצמה כי בפעם הבאה, בפעם הבאה זה קורה. היא תעוף.