ושוב אותה העיר, ושמש כקרן אור מיואשת מנסה להאיר על פני העולם שחרב, שעומד להיחרב. בניינים דחוסים זה בזה, קרובים מדי, בולעים מדי, כמו מבנה קוביות אשר קרס ולאף אחד לא היה הכוח להרימו מחדש. אני חושבת לעצמי, על מה עוד אפשר לחשוב. כמה דמעות עוד אפשר להוזיל, בלי שום סיבה. זו עוד פרידה מהירה, חדה, מכל מה שהכרתי. בעשרה חודשים בודדים עברתי מהלבד אל הביחד, ממסגרת אחת לאחרת, ממי שהכרתי לאנשים חדשים, מהאנשים החדשים לעוד אנשים חדשים, מהישוב אל העיר הגדולה, מההורים אל העצמאות, מנסיעה לנסיעה, מעבודה למשמרות, מחוסר שינה ללחץ ולזרימה חזקה מדי של הדבר הכללי הזה שנקרא חיים. בין לבין הספקתי להרים את הראש קצת מעל השיטפון ולצייר או לכתוב או לקרוא, אך היה נדמה כאילו גם פעולות אלו נבלעו ברצף בלתי נשלט של נפלאות הראש שלי ופעילות אשר הסביבה הפילה עליי.

אהבתי את זה. אהבתי את האקשן, את חוסר השגרה, את השינויים. מכורה לשינויים, מכורה לקיצון. קופצת, מציבה לעצמי מטרות, נלחמת כדי להשיג אותן. לא הנחתי לעצמי לנוח. תת המודע שלי אולי סימן לי להפסיק, אך לא הקשבתי לו. לא ידעתי באיזו שפה הוא מדבר, הרי אם היה לי רע עם ההורים, למה שלא יהיה טוב בלעדיהם? אם שנאתי שגרה, למה שלא אוהב את חסרונה? השתוקקתי ללכת לכל כך הרבה אירועים שמתקיימים אך ורק בתל אביב, אז למה שיעשה לי רע לרוץ לכל אחד? אני לא אוהבת סימני שאלה בטקסט. הם הורסים אותו, הם מעלים תהיות ישירות, לא נותנים מקום להתלבטות בין אפשרויות או סתם צירוף מילים בלתי הגיוני.

אז אני נוסעת, שומעת מוזיקה, אוכלת, ישנה, כל מה שתמיד עשיתי בנסיעות. חושבת לעצמי, על מה עוד אפשר לחשוב. זו התחלה חדשה עכשיו, אסור לי לרוץ, אני צריכה ללמוד קודם כל ללכת. כרגע הוא שלב ביניים מבלבל, מתיש, מוזר, עצוב ושמח גם יחד. ומתוך ההריסות האלו, השיטפון המלוכלך, הסערה המתמשכת, אקום כפרח בודד ברגע שאמצא את האדמה המתאימה לכך, אפרח, אט אט, בקצב שלי, הקצב האמיתי שלי, אבנה את העתיד על גבי ההווה. אשאר עם עיניים פקוחות, אך אדע להסתכל ולהמשיך ללכת כשאין צורך להתבונן, כפי שאדע לעצור ולהסתכל מקרוב לתוך תוכי.

בימים אלה משתחררת מהשירות הצבאי על פרופיל 21, ממשיכה עם אשפוז בבית חולים אחר, קרוב יותר לבית ההורים למטרת חזרה יומיומית, שומרת על קשר עם אנשים מדהימים מכל מיני מקומות שהייתי בהם ומנסה לקחת הכל באיזי. מילות המפתח הן: מנוחה, טבע, יצירה, טיפול, חיות.

בשלוותה היה קן ענק של תוכים קטנים במרומי עץ הדקל