במחסן ההוא, שם הוצגה תערוכת "פלסטר", אני רואה את התערוכה שלי. התערוכה שלנו. קוראים לה "קירות שקופים", וההסבר עליה בפומבי לא מתאר את מה שבאמת הולך שם אלא רק בעקיפין, במסתורין, כדי שיבוא קהל היעד הנכון ולא רק אוהבי בעלי חיים.

אני רואה אולי חמישים אמנים, חלקם תורמים יצירה אחת או שתיים וחלקם ממש תערוכה קטנה משלהם, חלקם טבעונים וצמחונים וחלקם אמנים שנרתמו לתערוכת המחאה גם אם הם (עדיין) לא חלק ממנה.

אני רואה את המזעזע שבאמת, את השקרים שבמציאות, את המטאפורות, הצעקות השקטות, המשאלות של מה היינו רוצים שיהיה, הדרך לשנות את הקיים. אני רואה עפרונות, צבעי גואש, צבעי אקריליק, צבעי שמן, קולאז'ים, טושים, צבעי מים, פחמים, חימר ועוד חומרים... אשר רתמו למען מטרה אחת. לפקוח עיניים. לצאת נגד המצב הקיים. לגרום לאנשים להקשיב גם אם אנחנו לא יודעים לדבר בשפה הרגילה, אלא בזו היצירתית.

במחסן ההוא, אני רואה את התערוכה הקטנה שלי, שטרם החלטתי מה יהיה בה וכיצד. תוצר של עבודה קשה ומשמעת עצמית גבוהה.

במחסן ההוא אני רואה חלום שמתגשם, כי הוא נמצא אצלי בראש כבר המון זמן. אני רואה את עצמי, מתעסקת במה שנועדתי להתעסק בו ולא משנה באיזה מקום אהיה, איזו סיטואציה, ובנוסף לכך מנהלת פרוייקט הכולל אמנים נוספים, סבלנות והשקעה עצומה.

אני רוצה שזה יקרה כבר. מחכה לרגע המתאים להתחיל...