היא מסתירה את זה כבר הרבה זמן. בשבילה, זו סכנת חיים. הוא מסתיר את זה גם כן. בשבילו, זו סכנת מעמד בחברה. טוב, גם סכנת חיים.

הכול התחיל כשהם נפגשו בבר בתל אביב לפני כשנתיים. הוא הלך עם חבריו, והיא, הלכה עם משפחתה. משפחה גדולה יש לה, ממש חמולה.

הבר נפתח בשעה תשע בערב. התפריט במזנון היה עשיר במאכלים מכל הסוגים והצורות, מכל הגדלים והצבעים, מכל התרבויות...

משפחתה הזמינה המון סלטים, פיתות, וצלחת חומוס נפלאה. הוא וחבריו לעומת זאת, שתו המון אלכוהול, ובקושי אכלו. כבר אז, מבטו התעכב על שיערה השחור, החלק והארוך. עיניה החומות כדבש היו עצובות ואומללות, לעומת עיניו הירוקות מלאות האושר. הם היו כה שונים...

לא איחר הזמן לבוא, וגם היא הסתכלה עליו. היא קנאה בו, על כך שיכול היה לשתות כמה אלכוהול שרק ירצה, לצחוק כמה שרק ירצה, פשוט ליהנות. היא, לא יכלה. היא הייתה ערביה. הוא, יהודי.

התמזל מזלם, והם מצאו עצמם משוחחים מאחורי השיחים בקרבת הבר. הוא אמר לה שהיא יפה, והיא, אמרה לו שהוא כל כך משוחרר. עמוק בליבה, היא התפללה להיות כמוהו יום אחד. לצאת מהשעבוד, ולהיכנס אל תוך חיים מלאים באושר ושמחה. הוא הבטיח לה שיום אחד, הם ייסעו רחוק מכאן. הם ישנו את שמם, ואף אחד לא יצליח לזהות אותם. תהיה להם משפחה משלהם, יהיו להם חברים חדשים, כסף, חופש...

זה לא היה פשוט כל כך. בעיני הוריה, היא נחשבה נערה אשר צריכה לגדול ולהתחתן עם בחור ערבי, להוליד עשרות ילדים למשפחתם, לסדר ולנקות את הבית, לבשל לבעל ולילדים, ולהתלבש בהתאם.

לא פעם ולא פעמיים הם חשדו בה. היא הייתה עוזבת במהירות מרבית את ביתה, ותופסת טרמפים אל ביתו. שם, הם הסתתרו בעלית הגג. בשבילם, זו נחשבה יציאה. הם הרי לא יכלו להיחשף בפני רבים. מה שאומר שהם לא יצאו לנפוש ביחד, לא רקדו במסיבות, לא אכלו במסעדות...

בטח ובטח שהם הסתירו את העניין מהמשפחה. מה הוריו יגידו, כאשר ישמעו שהוא יוצא עם ערביה?

מה משפחתה תעשה, כאשר יגלו שהיא יוצאת עם בחור יהודי?

לזוגיותם נשקפה סכנה. סכנת נפשות.

אבל הם המשיכו להיפגש. מעבר לכול. הם הפילו את חומות האיסורים ששכנו ביניהם. הם אהבו אחד את השני אהבת אמת. הוא ידע עליה הכול. היא סיפרה לו את קשייה, עם מעמד האישה אצל המוסלמים. הוא סיפר לה על הלחץ החברתי, שיש בחברה הישראלית. הם נתנו אחד לשני רעיונות, מצאו אחד לשני פתרונות, עזרו אחד לשני, סיפרו אחד לשני. הם עשו ביחד הכול. 

כעבור שנתיים הם תכננו להתחתן בסתר. ממשפחתו, הוא הכי התחבר לאחותו. עוד כשהיו קטנים, הוא סיפר לה הכול. הוא החליט שזה הזמן לספר לה, זה הרגע להזמין אותה לחתונה הסודית, והשביע אותה בכדי שלא תספר זאת לאף אחד. השמועה הופצה, והזוג היה צריך לברוח ממשפחתה כל עוד הם יכולים. משפחתה תלתה מודעות בכל רחבי תל אביב, משפחתו התקשרה לכל חבריו, שהיו המומים ולא ידעו דבר. הוא והיא ידעו שזה עניין של חיים או מוות, ולכן, שילמו מחיר כפול לכרטיס טיסה. הם עלו על מטוס שעמד להמריא בכל רגע, והתפללו. כל אחד לאלוהיו. רק כאשר הם נחתו, הם גילו שהם נמצאים בדרום אפריקה. לא היה להם מזון, בית, בגדים, וצרכים בסיסיים. את כל הכסף שהיה להם הם הוציאו על כרטיס הטיסה.

כך עברו להם עוד שנתיים. שנתיים של סבל ורעב, שנתיים בהם משפחותיהם כבר התחילו להתאבל על מותם. שנים אבודות.

לבסוף, הוא הצליח לקבל עבודה קטנה בתור שרברב. היא, ניקתה בתים מזוהמים. הם היו רק שניים, ולכן זה הספיק להם לאוכל, אך לא לבית.

העניינים התגלגלו, והמשפחה שנתנה לה לעבוד אצלם בתור מנקה, נתנה להם לישון שם. הזוג מצא בית חמים עם משפחה נחמדה מאוד. אט אט הם התחילו להסתדר. הם למדו, קיבלו עבודה טובה יותר, קנו בית קטן, וחיו. נכון, לא היה להם הרבה כסף, אבל הם לפחות יכלו ללכת מחובקים באמצע הרחוב. היא יכלה לחייך, והוא יכול היה להצחיקה. הם לא שכחו את עניין החתונה. הם התחתנו במגרש שעשועים מלוכלך שהיה בקצה הרחוב, והזמינו את כל חבריהם החדשים. האנשים הטובים. שכנתם תפרה להם חליפה ושמלת כלה. הכול קרה מהר כל כך...

מהר מאוד כבר היו להם ילדים. העבר נשכח, והם חיו במקום ללא פחד. מקום, בו אין ערביה ואין יהודי. יש אהבה.  מקום בו האהבה מנצחת תמיד. כנגד כל הסיכויים.

"אני מחזיקה אותך! תנסי לעלות!"

"אני לא יכולה... אני נופלת..."

"החזיקי מעמד סול, את יכולה לחזור לקרקע אם רק תנסי!"

אני אוחזת בחוזקה בידה של סול. סול לא יכולה למות עכשיו. היא לא צריכה ליפול!

"סול נפלה מהצוק! סול נפלה מהצוק!", שמעתי קולות מבוהלים מסביבי. סול אכן החליקה מהצוק. מתחת לצוק זרם נהר במהירות גבוהה. אם לא הייתה מתה, עוד מהנפילה עצמה, הנהר הבטיח את טביעתה.

אבל עכשיו, אני החזקתי את סול. רגליה עפו באוויר, וזה רק הקשה עליי. אני היא זאת שהפרידה בין סול לבין המוות הנורא שחיכה לה ממש מתחת לרגליים. חמישים מטר גובה. מי שנופל, חד וחלק - מת.

עננים אפורים התאספו מעליי. שאר הילדים הלכו לקרוא למחנכים ולמלווים. היינו בעיצומו של הטיול השנתי, למעשה, ממש ביום השלישי והאחרון. הטיול השנתי של סוף כיתה ח'. לרגע, הרגשתי שזו רק אני דליה, וסול שעומדת להחליק מידיי בכל רגע. לא הקשבתי לצרחות שהיו מסביבי, לא ראיתי את מה שהיה מתחת לצוק, לא...

"דליה! אני נופלת, דליה!!!" התפרצה סול למחשבותיי, "בבקשה, החזיקי אותי חזק!" היא אמרה בקולה החנוק מבכי.

החזקתי את ידה של סול בשתי ידיי. סול לא הצליחה להרים את ידה השנייה.

"החזיקי מעמד סול, רק עד שהמדריכים והמורים יגיעו..." עודדתי אותה, "את חייבת לנסות לעלות בחזרה!" הוספתי.

"אם אני יזוז עוד קצת, את לא תעמדי בלחץ המשקל. פשוט החזיקי אותי חזק," ענתה לי סול.

השמש נעלמה כעת לגמרי, מאחוריי העננים האפורים. טפטוף קל של גשם החל לרדת מלמעלה. טיפות הגשם זלגו על מצחי המזיע, והרגשתי הקלה. נאנחתי. ידיי עדיין החזיקו את סול, שלא הפסיקה להסתכל למטה.

"זה הסוף" אמרה סול, קולה נשמע חלש יותר מקודם, "זה הסוף. ככה אני אמות דליה, אני אפול..."

"את לא תיפלי ולא כלום!" אמרתי לה, "אני מתכוונת להחזיק אותך, ואני לא מתכוונת לעזוב. אני אחזיק אותך עד מחר אם צריך!"

"הו דליה..." היא בכתה. דמעותיה התערבבו עם טיפות הגשם.

"הנה, שם!!!" צעקו הילדים שהתקרבו, "הנה היא נופלת!" הם אמרו. המלווים, המדריכים, המורים... כולם היו שם. הם הקיפו אותי ואת סול.

"אנחנו נזרוק לך חבל. את תחזיקי בחבל חזק, ואנחנו כבר נעשה את השאר... רק חשוב שלא תעזבי את החבל, ויהי מה!" צעק אחד המלווים אל סול. בינתיים, הגשם התחזק. לפתע הבנתי, שהוא זה שיכול לגרום לנפילה. סול יכולה להחליק מידיי הרטובות. סערה חזקה התקרבה. הנהר שלמטה זרם כאילו אין מחר. מימיו התנגשו בחוזקה בסלעים ויצרו פיצוצי מים אדירים. זה היה נראה כמו זיקוק, שעשוי כולו מים. אבל זיקוקים יש, כשיש סיבה. זיקוקים יש, כששמח. עכשיו, הרגשתי כאילו אני בעיצומו של יום צילומים ארוך לסרט האימה של השנה.

סול החזיקה בחבל, והמלווים משכו אותה. היא כבר לא הייתה תלויה בי. נשמתי לרווחה, והסתכלתי על ידיי האדומות והמשופשפות. ליבי דפק בחוזקה, והבנתי שסול עוד לא ניצלה. היא עדיין שם. אומנם, היא הייתה גבוהה יותר, אבל היא יכלה ליפול בכל רגע נתון. עכשיו, זה אפילו לא בשליטתי, וברגע כזה, אי אפשר לסמוך על אף אחד. לא על המורים, לא על המדריכים, ולא על המלווים. לסול נשקפה סכנה.

עברו כמה רגעים שנראו כמו נצח. סול עמדה על הקרקע, יותר נכון, היא ישבה, נושפת ומתנשפת. לא יכולתי שלא לבכות מהתרגשות. רציתי לצרוח. רציתי לצרוח שסול חיה! זה היה כה קרוב... כה קרוב למוות אכזרי. במקום לצרוח, מצאתי את עצמי מחבקת אותה בחוזקה. שתינו בכינו. גם העננים בכו, והגשם התחזק. היה זה מראה נוגע ללב. כולם נשמו לרווחה. אני וסול, המשכנו להתחבק באמצע המעגל שהתלמידים יצרו. כל התלמידים הספיקו להגיע אל זירת ההתרחשות. חלקם, כבר כמעט סיימו את מסלול ההליכה. חלקם, היו הרבה הרבה מאחור.

ואז, שמעתי קול מבוגר שאמר: "דליה, דליה קומי!". לא הבנתי במי מדובר. המשכתי לחבק את סול חזק, אבל זה לא היה קולה של סול. קולה של סול היה ילדותי יותר... נעים יותר... יותר...

"דליה! קומי! את תאחרי" שמעתי את הקול שוב, "את תאחרי אל בית הספר!" אמר הקול הנרגז. פקחתי עיניי, וגיליתי שהכול היה חלום.

"בוקר טוב," אמרה אמי שעמדה לצידי. מי יודע כמה זמן היא עמדה שם. ישנתי חזק. הבנתי, שזהו יום חדש. התעוררתי לעוד יום. עוד יום, שחברתי הטובה ביותר סול, איננה...