אחד ליד השני אבל לא מדברים, אין על מה, אנחנו לא מבינים זה את זה. רדומים, יותר מדי שעות בחושך דומם. ברקע נשמעים קולות העולים על הגל במכשיר קשר, לא קשורים אלינו ישירות, וגם מנגינה חלשה מהרדיו. שיר כלשהו, אני לא מצליחה לשמוע את המילים אך המנגינה סוחפת, כאילו חופרת במעמקי הנפש ומרגיעה אותה. מנגינה שאומרת, החיים קשים, החיים קשים, אבל זה בסדר וצריך להשלים איתם. ובכל הקושי יש גם יופי שצריך לגלות. לפחות, זה מה שהיא אמרה לי.

אני לא מצפה ששותפי לניידת יאהב גם כן את אותה המנגינה, שכן אני מאזינה בדרך כלל לרוק כבד והוא למזרחית. כשהשיר מתחלף הוא מציין: "אהבתי את השיר הקודם, את המנגינה, וגם זה טוב, אבל את הקודם אהבתי יותר."

"גם אני אהבתי את הקודם," עניתי לו. וזה יפה כי המוסיקה כאילו חיברה בין הנשמות שלנו, הנשמות השייכות לעולם הרוחני, שכן בעולם הגשמי איננו מוצאים שפה משותפת כלל.

ראייה גרועה ושמיעה גרועה,

מעצבן ללא ספק.

אבל אולי משהו מנסה לרמוז לי

להסתכל דווקא פנימה לתוכי

ולשמוע את עצמי.

הברכה הזו שמברכים אותך בעודך ילד בן שתים עשרה, שלוש עשרה, כל כך נדושה, כמעט כמו "טיפות מזל" או "אושר-יושר-כושר". אף פעם לא באמת מתעמקים בשילוב המילים האופטימי של האיחולים אשר אם באמת היינו זוכים להתגשמותם, חיינו היו הרבה יותר טובים כביכול.

אבל מה אם איננו יודעים כיצד להגיע לידי הגשמת הברכה? אדבר כרגע ספציפית על מה שאני רוצה להקדיש לו את הפוסט, ודאי ניחשתם שמדובר בכתוב בכותרת, אחרת זה לא היה שם. בכל זאת, כותרת. רעיון מרכזי בטקסט והכל.

קשה לי להבדיל בין טוב לרע. תמיד היה לי קשה. זה נשמע דבילי, הרי מה הבעיה? מה שעושה לי טוב הוא טוב ומה שעושה לי רע הוא רע. אז זהו, שזה לא כל כך פשוט. מה אם משהו עושה לי גם טוב וגם רע? כמובן שצריך להסתכל מה מהם משמעותי יותר, אך לפעמים הרע משמעותי יותר ובכל זאת היה שווה לסבול אותו בשביל פיסת הטוב שגם ככה קשה להשגה במקרה שלי.

מה אם משהו עושה לי רע אבל אני אוהבת את הרע הזה? אסביר את עצמי. זו לא באמת אהבה, אם רע לי אז כואב לי ואיך זה טוב בדיוק? אז ככה, זה שובר את השגרה, אם היא טובה או סתם משעממת, ומי כמוני אוהבת שבירות שגרה ברמות גבוהות. לא סתם לעשות משהו שונה מאתמול להיום, אלא משהו שממש יהפוך לי את החיים למשך מספר שעות או יום. כמו כן זה נותן לי השראה אשר ידוע כי הטוב לא מזמן אותה לרוב. השראה לציור, לכתיבה, לרגשות שלא תמיד מרגישים. במיוחד אני, שלעיתים רחוקות מאוד אני באמת מרגישה טוב, לרוב אני לא מרגישה כלום או רע, אבל רע משעמם. רע שהוא לא משעמם... מושך ורצוי הרבה יותר.

אתייחס לכך גם בפן של הסיכון. צריך להבדיל בין טוב לרע בבחירות שלנו. בבחירה של מה נאכל, מה נלבש, לאן נלך, עם מי נדבר, איפה נגור. בעצם, הכל. כל בחירה טומנת בחובה סיכון מסוים. רובנו יסתכל על הסיכויים של הבחירות שלנו. מה הסיכויים שיהיה לנו טוב ומה הסיכויים שיהיה רע. לי אישית קשה להסתכל על אחוזים כי אני יודעת שהחיים לא צפויים בעליל. אי אפשר לדעת למה לצפות, אי אפשר באמת "ללכת על בטוח", זו אשלייה. זה אולי הדבר הכי חכם לעשות אבל זה עדיין סתמי במידה ורואים את התמונה הכוללת, כפי שאני רואה אותה. זה של90% ממש מגניב וכיף לגור באזור מסוים, לאו דווקא אומר שאתה לא תהיה 10% הנותרים שלהם לא יהיה טוב בו. אבל ברור שתיקח את הסיכון בגלל שזה בר שינוי, הרוב כן אוהבים ולמה לא לנסות. טוב. אחלה. מה אם מדובר במשהו שלא בהכרח בר שינוי ועלול להשאיר לך צלקות לכל החיים, אך גם עשוי להביא לך אחלה חוויה מנגד? הרוב יעדיפו לא לקחת את הסיכון. בגלל זה הרוב חי חיים בינוניים, לא הרבה מגיעים לשיא שלהם ושל הרצונות שלהם. אני לא רוצה להיות אחת מהרוב הזה. אני רוצה לעוף גם אם יש מצב שאתרסק בעוצמה. אני רוצה לנסות כמעט הכל, גם אם זה יפיל אותי למטה. אז בעצם זה נחשב רע, כי זה פזיז ומטומטם ולא באמת שווה את הסיכון, אבל שוב, רע שהוא טוב. לפחות לי.

לדוגמא, לנסות לקחת סמים יכול לתת לך חוויה אדירה שלא תוכל להביאה באופן טבעי, בלי שבהכרח תתמכר, תיתפס ע"י החוק, או יהיו לכך השלכות בלתי הפיכות לגוף שלך. מצד שני זה יכול להרוס לך את החיים.

המבט שלי על זה מאוד הפכפך. אני לא לגמרי לא הגיונית בדברים האלו, אבל אין לי ראייה חד משמעית וזה עלול להיות מסוכן לי. בינתיים זה מתבטא בדברים פחות קיצוניים אבל אני בכל מקרה אדם קיצוני וזה עשוי להשתנות. אתן דוגמא אמיתית מהחיים: ביום חמישי האחרון הלכתי לבית של מישהו שאני לא ממש מכירה. היו לי המון נורות אזהרה, לא הכרתי אותו טוב ולא הכרתי כלל את השותפים שלו לדירה. זה נראה כמו דבר ממש מטומטם לעשות, ואולי זה באמת היה, אבל באותו רגע פשוט בחרתי לקחת את הסיכון בגלל שלא היה "רוב הסיכויים", היה פיפטי פיפטי (וגם אם רוב הסיכויים היה קורה משהו רע, אולי הייתי לוקחת סיכון ומקווה שאצא על המספר הקטן יותר של האחוזים בו הכל יגמר טוב). בגלל שרציתי לשבור שגרה. בגלל שלא היה אכפת לי אם יהיה ממש רע, שכן לפי המשפטים הנ"ל הרע הוא לא בהכרח נורא בשבילי. בגלל שגם אם זה כן היה נורא, לא הייתי יכולה להתחרט על ההחלטה הזו עקב זה שאני לא מתחרטת על כלום ועקב זה שאני מכירה את האופי שלי ויודעת שככה זה אצלי, פעילות לפי הדחף לפעמים מבלי הרצון להשתלט עליו.

אני יודעת שראיית העולם שלי לא בריאה. לא מוגדרת. עם זאת מה זה בריא? מה זה בסדר ומה זה לא בסדר? אני לא יודעת. אולי אין אצלי אבחנה טובה בין טוב לרע, אבל אני גם מתקשה לומר אם אני רוצה שתהיה כזו.

אני רוצה לפחות לדעת אם כך אחיה כל החיים שלי או שעדיף לי להחליט כיצד אשנה זאת, ולמה.

שונאת שאומרים לי דברים נכונים לגביי.

זה תמיד דברים רעים פשוט.

זה הדבר שהכי מעצבן אותי.

אני תמיד אומרת את זה, וגם הפעם אגיד את אותו הדבר.

מה שונה?

שאם זה לא יצליח, אם זה פאקינג לא יצליח, אבקש עזרה הרבה יותר מקצועית.

בינתיים יש יותר מדי מה להפסיד.

גם זה מעצבן אותי.

אז עם דמעות בעיניים והרבה כאב,

שוב אגיד ש

אני אצליח.

אני אצליח לשנות את החיים שלי.

"ומה, טוב לך עם זה שאף אחד לא אוהב אותך?"

"חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

על הזין שלי."

עדיף היה שלא היינו מדברים.

אני בעצם שטחית וסתומה,

עם מסיכות של עמוקה ומבינה.

אני בעצם כלום.

כשאומרים למישהו "לא",

ויודעים שהוא יקח את התשובה הזו במלוא מובן המילה ויעלם מחייכם.