אני חושבת שהרגתי את עצמי בלי לשים לב בכלל. למעשה, אני לא מרגישה כלום רוב הזמן. לעיתים נדירות אני מרגישה רע, אבל רוב הזמן אני מרגישה ריקה. אני מניחה שזו תקופה והיא תעבור. עם זאת אפשר להגיד שאני לא נהנית ממשהו כבר המון זמן. קורים לי דברים משמחים וכיפיים, אך המקסימום שאפיק מהם זה חיוך והרגשה שהיא נחמדה, לא רעה.

השירים המרגשים שבחרנו בשבוע המוסיקה לא הזיזו לי, בזמן שכל החדר ניגב את הדמעות.

בטקס הסיום הדבר היחיד שעניין אותי הוא לחזור הביתה כמה שיותר מהר.

בגיבוש השקעתי מאמצים אבל אני יכולה לקבל גם את ה'לא' כתשובה די בקלות.

תקופת ההמתנה מבאסת אבל היו לי אולי רק יומיים של דכאון כשבשאר הימים אני פשוט מנקה, משתעממת מחוסר מעש או לא יודעת מה כשהזמן עובר. חסרת תחושה. חסרת טעם.

אני רוצה חבר אבל לא באמת אכפת לי שלא יהיה כזה, לא באמת יש לי כוח להתעקש על כזה ולא נראה לי שארגיש אכזבה גדולה אם לא ייצא לי להתחיל עם ההוא וההוא שאני דלוקה עליהם, כמו שכבר קרה.

אני חיה, אני יוצאת מהבית, מתכננת דברים, נפגשת עם חברות, רוצה פה ורוצה שם. אפילו אצא להופעה של NVN Nation בשישי הקרוב. משהו בכל זאת חסר. זה כאילו החיים שאני כל כך מנסה לנצל ולמצות בעצם עוברים לי מול העיניים כלא שייכים לי. אפילו עכשיו בעודי כותבת זאת אני לא מרגישה דבר. אני כותבת כפעולה מכנית כי אין לי משהו טוב יותר לעשות.

אולי בתת המודע שלי החלטתי שנמאס לי להתאכזב, אז אי שם בחרתי לא לרצות כלום. לא באמת.

למרות זאת אני לא מעוניינת להיות זומבי. שונאת כאב, שונאת אכזבות, אבל הריקנות הזו לא עדיפה. לא רוצה למות בעודי חיה. אני רוצה לחזור להרגיש. אולי אף אגזים ואומר-להרגיש טוב.

איך עושים את זה?

הזמן כנראה יתקן זאת מתישהו...

אני נכנסת לחדר, מבחינה בכיתוב "הכל לטובה" על גבי הארונית בחדר ליד, כפות רגליי קופאות עקב מי הגשם הקרים שנספגו בגרביים שלי. החלפתי אותן במהירות, משתוקקת לזמן שלי עם עצמי. בחדר ארבע מיטות קומתיים, מתגוררות בו אני ועוד שלוש בנות באופן זמני. החדר ריק. נשארתי לבד.

באותו היום בצהריים כולם הלכו הביתה. אני לא הלכתי, רציתי להישאר עוד יום. רק ביום שישי מצאתי חברה אליה אוכל ללכת. לא רציתי להיות בבית, האווירה שם לא נעימה. הסגל בבסיס מאוד התעניין ושאל הרבה שאלות. עניתי לכולם שאני לא מסתדרת עם ההורים וזהו.

כאמור, החלפתי גרביים. תחושת הקיפאון טרם עזבה אותי. ישבתי על המיטה, ההדים של פרידות לקראת הסופ"ש נשמעו עוד בראשי כמו גם דיבורי ההמון. פתאום היה שקט צורם. דממה. שתיקה מוחלטת ומעיקה שכאילו תפוצץ את ראשי מריקנות. ריקנות, גם אליה שמתי לב.
המחשבות כמובן החלו לזרום ולהתנגש אחת בשנייה, אבל אף אחת מהן לא הייתה רלוונטית. בדרך כלל אהבתי להיות לבד, אז מה קרה? התרגלתי לאנשים, זו כנראה התשובה.

כשהמחשבות זרמו, במיוחד לכיוון הבחור שחיבבתי, הבנתי שאני חושקת באיזו שיחה עם חבר קרוב. הבעיה היא שכולם עוד עובדים, לומדים או כמוני, בצבא. ברור שהעצב החל לחלחל. לא היה מה לעשות. לא רציתי לקרוא את עשרים העמודים האחרונים ב"המהפנט", לא היה לי כוח לצייר, לא היה מה לכתוב. שיננתי לבסוף כמה מילים חדשות באנגלית בעוד אני דוחקת במחשבות לזוז הצידה ולא להפריע לי.

ארוחת ערב בחדר אוכל עם עוד הרבה חיילים שאני לא מכירה. לבד. מתקלחת במקלחות של הפלוגה שמתגוררת מעל, לבד. מתלבשת, לבד. נרדמת, לבד. הגשם בחוץ לא בדיוק מעודד על אף שאני אוהבת גשם.

התעוררתי לבוקר אופטימי יותר, אותו התחלתי עם עצה קטנה מספרו של רבי נחמן: "דבש מסלע" השייך לחברתי בו עיינתי קצת לפני השינה. לציין כמה דברים טובים שנמצאים סביבך. הנוף כמובן, הנוף מסביב הוא הכי יפה שיש. הרים ירוקים, ישובים קטנים במרחק, זריחות ושקיעות מרהיבות, מקווה מים. בכל רגע נתון תוכלו למצוא מראה אחר המושפע ממזג האוויר, השעה והמקום. השאיפות שאולי יתממשו בקרוב בנוגע לשירות הצבאי. החברה אליה אלך.

פניתי לצחצח שיניים ולהתפנות. חזרתי לחדר ושוב ראיתי את הכיתוב "הכל לטובה" ולידו סמיילי מחייך על גבי הארונית בחדר שליד. הפעם לא התעלמתי ממנו. אולי הכל באמת לטובה. אולי לפעמים צריך לקחת צעד גדול, קשה ומפחיד כמו לא לחזור הביתה בשביל שיהיה לך את הפוטנציאל להרגיש טוב יותר במקום אחר.

את השבוע הבא אתחיל עם שני ספרים חדשים שקניתי: "חינוך סיבירי" ו-"על גג הסופה", 'עוגי', חלב שיבולת שועל וכוחות מחודשים שרוב הסיכויים יצנחו בשלב מסוים כי מה לעשות, עבודות רס"ר ומטבח זה לא כיף. 

שיהיה שבוע מצוין.

כמה מיותרות אתן.

אני אמשיך פשוט למות... צביטות קטנות של כאב לא יאירו אותי ליותר מכמה דקות.

למה אני רוצה לעזוב את הבית? ובכן, לא טוב לי בו. נוח לי בו, זה כן, וקשה לעזוב את הנוחות, אבל נוחות היא השטן כשמדובר בהרגל שצריך להיפרד ממנו. בבית אני מרגישה בבית, החדר הוא שלי והכל מוכר. מה בכל זאת לא טוב לי? המשפחה שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי לא הסתדרתי איתם. אף אחד לא הרביץ לי, לא ברמה שיוצאת מגבולות הנורמה של משפחה רוסית. לא אנסו אותי ולא זרקו אותי, ההורים לא שותים או מעשנים, אין להם מחלה נפשית חמורה מדי וגם לא פיזית.

אם בכל זאת מדברים על מחלות אז אמא היא די דכאונית, לפעמים זה מגיע לרמות לא טובות. היא נורא עצבנית ולחוצה רוב הזמן. נדמה כאילו לא מדובר בבעיה רצינית אך כשגדלים עם הפסימיות, הצעקות, חוסר הבעת אהבה, חוסר תמיכה, נזיפות והגבלות לא הגיוניות, זה משפיע. אני חושבת שהמצב תרם המון לחוסר הביטחון העצמי לדוגמה שאף פעם לא היה לי.

אבא בסדר מהבחינה הזו. ברור שמבין שני ההורים יכולתי להתחבר אליו יותר. אפשר היה לדבר איתו, הוא הרבה יותר רגוע. עם זאת הדעות שלו מיושנות, אדישות ואטומות. גם הוא לפעמים חוטף כריזה על דברים לא הגיוניים והדבר החיובי היחיד שאולי אוכל לחפש אצלו הוא שבהשוואה לאמא, אבי נחמד יותר.

יש לי אחות קטנה, בת 13 היום. אם תראו אותה ודאי לא תבינו מאיפה נפלה הילדה המוזרה הזו. חלקכם יגיד: "אווו, היא אוהבת אותך!" ואני לא סותרת את הדעה הזו אבל ילדים מהסוג שלה אוהבים כל אחד כשבשנייה האחרת הם יכולים לזרוק עליו אבן. היא לא רעה, פשוט יש לה בעיות. כל חייה הייתה בכיתות לחינוך מיוחד והלכה לכל מיני חוגים ואיבחונים. אני לא בטוחה אם גילו מה יש לה, אלה תהליכים ארוכים ויקרים. אני לא שונאת אותה אבל קשה להתחבר לאדם שיכול לגנוב ממך, לצעוק עליך ברחוב, להתעצבן עד השמיים בלי סיבה ובטח שלא להקשיב לך. יש באחותי גם צדדים טובים כמו זה שאפשר לסמוך עליה. אם מבקשים ממנה משהו אין מצב שהיא תשכח. כמו כן היא אדם שמח. ההתנהגות של הוריי משפיעה גם עליה ורוב הבעיות שלה נובעות בעיקר מכך ולא מכל מיני סיבות מפגרות כמו 'גנטיקה', אבל היא בכל זאת שמחה. אם היא עצובה, זה נגמר תוך כמה דקות ואז היא שוב מחייכת.

אני לא אוהבת ואוהבת את המשפחה שלי. אוהבת, כי זו אהבה כזו ללא תנאים. זה לא שהם זרקו אותי לרחוב אחרי הכל. הם גידלו אותי ככל יכולתם. אני בטוחה שבילדותם קיבלו הרבה פחות ממה שקיבלתי אני. לא אוהבת, כי הם גרמו לי להגיע למצבים מסויימים. ברור שהאופי שלי תרם גם כן לכניסתי למצבים הללו אך הבית בו אתה גדל משפיע עליך בצורה ישירה. הדכאונות שלי, הכעסים, חוסר הסבלנות, חוסר האהבה, האפתיה, הפרעות למיניהן, ביטחון עצמי נמוך, פחדים והרשימה עוד ארוכה.

כל חיי רציתי לצאת מהבית. כל כך שנאתי את החיים שלי, לפעמים אף בלי נקיפת אצבע מאשימה כלפי מישהו. פשוט אמרתי דיי, למה המזל לא משחק אצלי תפקיד, למה נועדתי לחיים כאלו. גם את עצמי שנאתי לא מעט. כעת זה קצת שונה, אני גם אוהבת וגם שונאת את עצמי אבל נראה שאני בדרך הנכונה לקבל את מי שאני. ללא ספק עשיתי לא מעט אך גם נשאר לא מעט כדי להגיע אל פסגת ההר. מה שכן, אני לא יכולה להגיע אליה בשני צעדים קדימה ושלושה צעדים אחורה. הצעדים לאחור קורים כאשר אני חוזרת מהצבא אל הבית בסופי השבוע. חשבתי שסופי שבוע הם לא זמנים ארוכים וטוב שאראה את המשפחה ככה, לפעמים. מסתבר שלא. לא טוב לי לשמוע ביקורות שליליות על כמה אני יוצאת, לאן, איך אני נראית, אם אני חיה נכון או בריא לפי דעתם. לא טוב לי עם הקרירות. לא טוב לי לשמוע את הצעקות אחד על השני. לא טוב לי עם חוסר התמיכה או לפחות הקבלה של הדעות שלי ודרכי פעולתי.

לא טוב לי.

אני חושבת שהגיע הזמן לעשות עם זה משהו. אין לי מושג איך זה יסתדר, במיוחד מהבחינה הכספית, אבל מה זה כבר חומר לעומת נשמה. אני רוצה להיות בריאה נפשית. כסף בא וכסף הולך, אבל אני רוצה להרגיש טוב. אחרי הכל אלה החיים שלי והגעתי לגיל המתאים ואף מעבר לו כדי להחליט איך הם יראו. בינתיים אנסה לישון בבסיס, אולי לפעמים לבוא אל חברים. קשה לפעול עקב חוסר התחבורה הציבורית בשבת, כך אצטרך לישון שני לילות אצל אותו האדם וזה יחשב לניצול מבחינתי. אני לא רוצה לחיות על חשבון אנשים אחרים. דבר כזה יתכן רק במקרים יוצאי דופן. בקיצור, אני רוצה לפנות לכיוון עצמאי יותר מבחינת הבחירות שלי. יש עם זה המון הקרבות וקשיים אבל אני אופטימית. ההחלטה תתבצע בהדרגה והאפשרות לחזור אל בית ההורים תהיה זמינה רק במקרה קיצוני בו אכנס למינוס או משהו. אני לא רוצה לוותר מיד כשיהיה קשה, אני יודעת שזו ההחלטה הנכונה. אני בשלה בשבילה, כבר די הרבה זמן אם תשאלו אותי.

נותר רק לאחל לעצמי הצלחה.

עריכה: לא הלך=[ אני לא מוצאת איך לנהל את זה. אם אשאר בבסיס לא אראה אף אחד מהחברים בסופ"ש ואם אלך אל חברים אין לי איך לישון אצל מישהו ואז ללכת למקום אחר. אני לא רוצה לנצל משאבים שלא שלי. חוץ מזה שלא יהיה לי את הזמן לעצמי.

אין לי מושג איך לפתוח את נושא ה"אני רוצה לישון בבסיס בסופ"ש" בלי שיתחילו לחפור לי. אין לי איך להתחיל עכשיו לבקש דירת חיילים כי זה יקח המון זמן ועוד לא סיימתי עם התהליך המייגע של הטבעונות. בקיצור, חזרתי הביתה. אני די אבודה, אין לי רעיונות מה לעשות מכאן והלאה. בעוד חודש אראה מה יהיו תנאי השירות שלי ואז אדע כמה בכלל אחזור הביתה, ואיפה יהיה ה"בית" שלי. אם למישהו יש רעיונות, שוט.

ישר אחרי הצבא, פיקניק. לפעמים מרגישה שאני רוצה להתאבד, לפעמים דווקא בסדר לי. לא הכי מצליחה להתגבר על המעצורים, לא הכי מנסה. עייפה בשלב מסויים. הוא נוגע בי. זה די מוזר שנוגעים בי. מגע. מי המציא את זה? האם זה לא נועד להיות עם מישהו שמכירים קצת יותר טוב?

והולכת אל החברה הביתה, לישון. חוזרת בשישי ללא המיצג כי לחזור הביתה זה מסובך.

שישי. יוצאת לפאב 'הבקתה' עם שתי חברות אבל אין שם אף אחד. נוסעות לבית של מישהי, יושבות קצת, מתכננות לפרוש אבל ידיד מתקשר ואומר שהוא בפאב עם חברים. רוצה לשדך או משהו. הידיד הזה הוא האקס שלי. כולנו חוזרות, מדברות קצת. אני מדברת איתו הרבה, שיחות סתם. צחוקים. אין רגשות. אי שם בפנים בטוח יש משהו, אפילו שזו תקופה אחרת והלב שכח מזמן עד כמה כאב לו.

אנחנו חוזרות הביתה כי החברות עייפות. אני ערנית, למרבה ההפתעה. אני אף פעם לא ערנית. אולי זה שהאקס שם החדיר בי קצת אדרנלין. אני על המחשב, רואה שאף אחד לא מחובר ואין שום דבר מעניין. כרגיל. אחת החברות אומרת שגם היא לא כזה עייפה, שהיא רוצה לנצל כל רגע מהסופ"ש וחבל, האמת, שעזבנו. אני כבר בביתי והיא בביתה.

החלטתי לצאת לסיבוב בחוץ. לא ממש רציתי מחשבות, ידעתי לאן הן ילכו והן לא אמורות ללכת לשום מקום, גם ככה הראש מבולגן. רציתי אנשים. עברתי פעמיים על כל רשימת הפלאפון אבל כולם בטח ישנים ועם הרוב אין לי את הקשר המתאים בשביל להרגיש בנוח להתקשר בשתיים בלילה. יושבת על ספסל, כמעט ועושה משהו כל כך לא הגיוני אבל בשתיים בלילה כל כך הגיוני, כי אין עם מי לדבר וכאילו שמשהו רע יכול לקרות. לפני שאני עושה זאת, ידיד עובר עם האוטו. "בואי לבקתה," הוא אומר. אני עולה. האקס וחבריו עדיין שם, בדיוק עוזבים כשאני מזמינה את החברה הלא עייפה להגיע. אני מסרבת לטרמפ ממנו כשאני הולכת לקראת החברה. הוא נוסע כמו משוגע, אבל הוא לא שתה. הוא אמר שלא. הידיד שהביא אותי עייף, הוא מסתבר רק בא להגיד שלום לחברה שלו. החברה קצת כועסת שהבאתי אותה סתם והיא כבר הייתה בפיג'מה. כולם מתפזרים לביתם.

העייפות מתחילה להופיע, סוף כל סוף. הגורל שוב סימן לי לא לעשות דברים דביליים שרוב הסיכויים אתחרט עליהם אחר כך. בריזר זה אחלה. והפוסט הזה בכלל היה אמור לדבר על כך שאני עוזבת את הבית.

אני עוברת בין שני חלקי בטון עליהם נכתב "בית הספר התיכון חקלאי" ומתקדמת בשביל העפר. הטבע והשקט מדברים בדיוק אליי, וכששלט "לכלביית שילובים" מופיע אני פונה ימינה. על דלת גדולה ונעולה תלוי שם המקום. הקדמתי קצת. הכל מלא באדמה, חצץ ודשא ואני תוהה לעצמי למרות שזה נורא נחמד, אם יהיו שירותים בהם אוכל להחליף ממדים לבגדים נוחים יותר אותם אני גם יכולה ללכלך. כמו כן המקום שקט מדי ואין לי מושג למה לא שומעים את הכלבים כלל. הרי בטוח הרגישו בנוכחותי או שמא הם רעבים בשעות הבוקר. הגעתי בכלל למקום הנכון?

אני מחכה חמש דקות וכבר מכונית סוללת את דרכה אליי. בחורה אחת יוצאת משם ורצה אל חוות הסוסים שממול והשניים האחרים, מאוחר יותר נודע לי כי עונים על השמות ניצן ואיתי, הולכים אל עבר הדלת הנעולה. "אתם אחראים על הכלבייה?" אני שואלת. "היום כן," איתי עונה לי. אני מציגה את עצמי, וכך הכל מתחיל.  

לכלבייה שני חלקים: החלק הראשון הוא של כלבי פנסיון, אותם הכלבים הבאים למשך תקופת זמן מסוימת עד שהבעלים שלהם לוקחים אותם חזרה. החלק השני כולל כלבים טיפוליים שאיתם מגיעים לאוכלוסיות שונות כגון: חולי נפש, מפגרים, חינוך מיוחד, נכים וכו'.

אנו מתחילים לנקות את הכלובים. ניצן מספרת לי שהיא ש"ש ואיתי הוא חבר שלה ומגיע לעזור לה בסופי שבוע. זה מזכיר לי כי רציתי לעשות שם שנת שירות אבל ויתרתי בגלל שחשבתי שזה בעיקר עם האוכלוסיות ולא עם הכלבים. לצערי, כי זה ממש לא ככה. אבל מאוחר מדי.

כאשר הכלבים יוצאים החוצה, חלקם קופצים עליי בדרך ואיתי מלמד אותי למנוע זאת, אנחנו מצחצחים את הרצפה עם אקונומיקה וממלאים לכל תא מים חדשים. יש שם כל כך הרבה כלבים מכל מיני סוגים, אני חושבת לעצמי. עשרים וחמישה במספר אחרי ששאלתי את ניצן.

כלבי הפנסיון יוצאים כל תא בתורו שכן הם לא מסתדרים כולם אחד עם השני. אנחנו עושים את אותו הדבר. יינון מנהל המקום שואל אותי אם אני רוצה לאמץ את פוף, כלב ענקי שהביאו אותו לשם ולא רוצים לגדלו יותר. אני עונה שכבר יש לי כלב. חבל, פוף הוא כלב יפהפה...

"אז למה את פה?" שואל אותי איתי.

"האמת, כי אין לי משהו טוב יותר לעשות."

"גם את תקחי כלב אחד," אומר לי יינון בשלב מסוים. אני לא כל כך מבינה, הרי אין לי מושג איך לאלף כלבים. סול, כלבה גדולה בצבע קרם היא זו שאני עובדת איתה בסופו של דבר. הצוות מסביר לי מה זה רגלי, איך ללמד אותם לשבת ולשכב וכיצד הכלב צריך להישאר לידי מצד שמאל כל הזמן. סול קצת מושכת אותי ולכן שמים לה משהו כזה על האף שלא הספקתי לקלוט את שמו, כדי שילחץ לה קצת ברגע בו מושכים אותה. כעת היא הרבה יותר ממושמעת. האמת שהיא ממש טובה.

בהמשך אני וניצן מסרקות את לונה, כלבה לבנה וענקית. אנחנו מוצאות אצלה כמה ראסטות וגוזרות אותן. לונה היא כלבה מאולפת שאף יודעת לעשות גלגול כשמסמנים לה. היא גם מביאה לי את כף רגלה הקדמית כמה פעמים אפילו שלא ביקשתי, מתוך הרגל, כשישבתי לידה וסירקתי אותה.

הכלב השני איתו עבדתי הוא פוץ' שמאוחר יותר מתברר לי כי עיוותתי לו את השם מכיוון שהוא בעצם קוץ'. גם הוא עובד יחסית טוב.

בין לבין מגיעה משפחה דתית ששמעה כי יש כלב לאימוץ. הם מגיעים לחלק הלא נכון, לכלבים הטיפוליים ומתאהבים בסוסאן, כלבה קטנטונת עם המון קשרים בשיער. לא מזמן הגיעה ספרית במיוחד בשבילה. אחת הילדות מפחדת מכלבים גדולים ולכן הם לא רוצים לקחת את פוף, אז הם יוצאים בידיים ריקות. כמו כן מגיעה משפחה שגרה ליד יינון והם מאמצים לברדורית בשם ביאנקה אשר סיימה את תפקידה ככלבה טיפולית.

סך הכל הפעילות בשישי היא לא גבוהה וכך גם בערב החג כנראה. למרות זאת אני יוצאת מרוצה ושמחה על שתפסתי יוזמה והגעתי להתנדב. התנדבות היא הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות עם הזמן הפנוי לדעתי.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאותן החיות שלא יזכו לליטוף, אלא מקסימום לבעיטה. לחיות שנמצאות ברחוב ללא בית חם ובקרוב יהיה להן קשה יותר בשל החורף. לאותן החיות שמנוצלות מדי יום לצורך תעשיות המזון כשהכל מתרחש מתחת לאפינו. הסבל שהן עוברות, גופן שמתעוות וחולה, היחס המשפיל כאילו היו מכונות, כל זאת ועוד קורה כל הזמן בתעשיות החלב, הביצים והבשר. אני פונה רגע לאלה שיכולים לשנות זאת, כלומר, כולם! אנא הפסיקו לתרום כסף לתעשיות הנוראיות הללו, זה נותן להן לגיטימציה להמשיך במעשיהן. אם אתם כבר טבעונים, צאו להפגנות, תפיצו את המידע באינטרנט, תחלקו עלוני מידע... השינוי הזה בידיים שלנו ובינתיים אני רואה שהוא רק צובר תאוצה.

לקריאה נוספת אודות תעשיות המזון לחצו כאן

למידע על השתתפות באירוע יום ההזדהות עם בעלי החיים מהמשקים לחצו על התמונה הבאה: