אם מאמין היה יושב מולי ומדבר שעות על גבי שעות על דת, הייתי מקשיבה לו. ראשית, כי הידע שלו בתחום כנראה רחב שכן הוא מדבר שעות, וזה מעניין. שנית, לא הייתי טוענת כי הוא מדבר שטויות מכיוון שהוא מאמין בדת הזו. הייתי מכבדת אותו ואז פונה לחיי, לאמונה או חוסר האמונה איתה אני חיה. אבל (וזה אבל גדול, כי הגדלתי את הפונט) אם הוא היה מכריח אותי להאמין באותה הדת, מכניס לי לראש שזה מה שטוב לי ולא איך שאני חיה עכשיו, הייתי ועוד איך מתעצבנת וטוענת כי כל שסיפר לי היה בולשיט אחד ענק. הבנו? יופי.
נמאס לי שההורים שלי אומרים לי מה לעשות. לא בקטע של לשטוף את הרצפה או לשאוב אבק אלא בקטע של איזו מוסיקה לשמוע, מה לראות בטלוויזיה ואילו ספרים לקרוא. הם מסבירים שוב ושוב שתוכן התחביבים שלי עושה לי רע, מזיק לי למוח, משפיע עליי. אני לא לגמרי לא מאמינה להם. יש מצב, יש מצב גדול. ובכל זאת, זה גם עושה לי טוב. זה לא שאילו הדברים היחידים בהם אני מתעסקת. הרוב, אבל לא הכול, וזה עושה לי טוב כי אני נהנית מזה. זו מי שאני. לפעמים אנשים נרתעים מכך בהתחלה, אך גם הם בסופו של דבר רואים זאת בעין יפה אם הם אוהבים אותי. ואני מדברת על אנשים שרחוקים מלשמוע מטאל או לאהוב סרטי אימה.
כל שנותר לי לשאול הוא למה, למה ההורים שלי אף פעם לא יתגאו בי? לא יקבלו אותי?
למה השיחות הללו חוזרות על עצמן, כשהם רואים שזה לא עוזר?
למה השיחות האלו מלוות בבכי מר, גם אם הן מתנהלות בטונים רגילים?
למה היד שלי צריכה להיראות כמו גוש בשר לא מבושל טוב שכל הדם שלו זורם החוצה?
היום הגעתי לשיא חדש. בחיים, בחיים לא ירד לי כל כך הרבה דם.
היום הבנתי שאם הייתי קצת יותר עצבנית, יכול היה לרדת יותר וזה כבר מתחיל להיות מסוכן.
והכי מעצבן, אבל גם די נחמד, זה שמיום שני מצבי די משתפר. למה? פשוט כי אני לא נותנת למפלצת יותר מדי מקום בתוכי. אני חלשה, כן, והיא חזקה ממני כרגע, אך לא טוב לי איתה. היא לא נועדה להיות פה. לא בעולם הזה. היא עושה לי רע.
גם עכשיו אני לא מרגישה כזה רע. אמנם אני לא מצליחה להתגבר על אהבה שנגמרה בזמן שהוא מסתובב לי כל היום מול הפרצוף (ומצבו יציב פי שניים כי פאקינג לא אכפת לו), אמנם ההורים שלי מעולם לא קיבלו ולא יקבלו את מי שאני, אמנם יש עוד המון מכשולים שעליי לעבור, אבל יודעים מה? בעוד כמה שנים לא אהיה אחרת. אני אלמד דברים חדשים, אחווה אותם ודברים מסוימים ישתנו, אבל אני לא. אני עדיין אוהַב דברים מפחידים, יהיו לי כמה קעקועים וכמה פירסינגים, אהיה מקעקעת, מאפרת או משהו בתחום האמנותי, אשמע מוסיקת מטאל, רוק או לא יודעת מה ואהיה גאה במי שאני.
צר לי על האנשים שלא יהיו. בעצם, לא ממש. רק על המשפחה, כי אני עושה להם רע בכך שאני... אני. חבל לי שרע להם.
לא רוצה שיקחו לי את הטלוויזיה והאינטרנט...