כששק של רגשות בלבד על גבה היא יצאה למסע החיפושים אחר מישהו שירצה בו. נכנסה לבית הסופרת המפורסמת, אך הסופרת הזעיפה פנים וסגרה את הדלת. הלכה לשכנתה של הסופרת- ארגנטינאית שעלתה לארץ לא מזמן. ניסתה להסביר לה באנגלית, כדי שתבין. "פילינגס," אמרה. רגשות. משהבינה הארגנטינאית חייכה חיוך מתוק ואמרה: "נו, נו, גראסיאס."

היא לא התייאשה על אף שגבה החל לכאוב עקב כובד השק. עברה כמה בתים אשר סירבו לקבל אותו, הגיעה גם לבית של זוג צעיר. הזוג נראה כאילו הפריעו לו באמצע מעשה זוגי למדי. הם לא היו עוינים, חייכו ובעיניהם ניצץ אושר כלשהו. "לא תודה," אמרו. היא הבינה. יש להם מספיק רגשות, הם לא צריכים עוד.

הלכה לעוד כמה בתים ואז הגיעה לקצה הרחוב. אם תמשיך ללכת תגיע לחוף הים. היא המשיכה. בחוף הים הניחה את השק בחבטה על החול והוציאה מפיה אנחה של תשישות. למעשה, לא יכלה להיפטר מכל השק, שכן מה היא ללא רגשות? כלום. אף אחד גם לא רוצה לאמץ אותם. נשאר רק להיפטר מחלקם, כדי שלא יהיה לה כבד.

היא... נזכרת כי החיים הם לא מטאפורה ואין לה לאן לזרוק חלק מהרגשות הללו. אי אפשר להדחיק, הם יחזרו כמו חתול אשר ננטש. אי אפשר להתעסק במשהו, כי היא תחלום בהקיץ. הזמן לא עושה את שלו.

היא נאנחת עוד הפעם ולוקחת את השק לביתה. הפעם נדמה כי הפך כבד עוד יותר משהיה.

לפעמים אני לא יודעת מה לעשות עם כל כך הרבה כעס.

יש בי כעס כלפי המון אנשים אשר איכזבו אותי בצורה ממש קשה. לרובם לא מגיעה חמלה, לחלקם אולי כן. הבעיה היא שכלפי כולם, גם אם עבר זמן וגם אם כבר אין לי קשר איתם, עדיין יש בי כעס. כעס חזק שרק מכרסם בי ומזיק לי. שנאה עזה, בוערת.

יש את ההיגיון כמובן שאומר- למה לכעוס, צריך להסתכל על האנשים השווים את היחס שלי, את תשומת הלב. להניח לעבר ולחיות את ההווה. אבל נו, ברצינות, מה לי ולהיגיון?

לפעמים אני מרגישה שאני מתפוצצת.

אבל בזמן האחרון, ברובו, אני בעיקר מתה מבפנים.

נייס...

מזל שכבר אין לי רגשות.

כל דבר מבאס אותי וגורם לי לרצות למות, להרגיש שאני לא חלק מהעולם הזה ולמה לעזאזל נפלתי לכאן בטעות.

אני מניחה שזה לא בסדר.

אם אתם הולכים להיעלם לי ככה סתם בלי הסברים ובלי כל התרעה מוקדמת, אל תצרו איתי קשר מלכתחילה.

אם אתם הולכים לשקר לי בצורת מילים יפות, אני לא אקנה את זה גם אם ארצה.

אל תשתמשו במסיכות כשאתם איתי. אני אאמין, ובסוף זה יכאב.

לפעמים אתם כל כך מכעיסים. וכן, אני יכולה לנסות לא לתת לכם להרוס לי, לנסות לשכנע את עצמי שאתם לא חשובים מספיק ויש אנשים בחיים שלי שיותר שווים מכם, אבל ברצינות- אני לא אצליח. כי זו לא אני. אני נפגעת, אני לא שוכחת ולא "מתגברת". לא מקשיבה להיגיון אפילו כשצריך. אני בן אדם אמוציונלי.

זהו לכם.

אם מאמין היה יושב מולי ומדבר שעות על גבי שעות על דת, הייתי מקשיבה לו. ראשית, כי הידע שלו בתחום כנראה רחב שכן הוא מדבר שעות, וזה מעניין. שנית, לא הייתי טוענת כי הוא מדבר שטויות מכיוון שהוא מאמין בדת הזו. הייתי מכבדת אותו ואז פונה לחיי, לאמונה או חוסר האמונה איתה אני חיה. אבל (וזה אבל גדול, כי הגדלתי את הפונט) אם הוא היה מכריח אותי להאמין באותה הדת, מכניס לי לראש שזה מה שטוב לי ולא איך שאני חיה עכשיו, הייתי ועוד איך מתעצבנת וטוענת כי כל שסיפר לי היה בולשיט אחד ענק. הבנו? יופי.

נמאס לי שההורים שלי אומרים לי מה לעשות. לא בקטע של לשטוף את הרצפה או לשאוב אבק אלא בקטע של איזו מוסיקה לשמוע, מה לראות בטלוויזיה ואילו ספרים לקרוא. הם מסבירים שוב ושוב שתוכן התחביבים שלי עושה לי רע, מזיק לי למוח, משפיע עליי. אני לא לגמרי לא מאמינה להם. יש מצב, יש מצב גדול. ובכל זאת, זה גם עושה לי טוב. זה לא שאילו הדברים היחידים בהם אני מתעסקת. הרוב, אבל לא הכול, וזה עושה לי טוב כי אני נהנית מזה. זו מי שאני. לפעמים אנשים נרתעים מכך בהתחלה, אך גם הם בסופו של דבר רואים זאת בעין יפה אם הם אוהבים אותי. ואני מדברת על אנשים שרחוקים מלשמוע מטאל או לאהוב סרטי אימה.

כל שנותר לי לשאול הוא למה, למה ההורים שלי אף פעם לא יתגאו בי? לא יקבלו אותי?

למה השיחות הללו חוזרות על עצמן, כשהם רואים שזה לא עוזר?

למה השיחות האלו מלוות בבכי מר, גם אם הן מתנהלות בטונים רגילים?

למה היד שלי צריכה להיראות כמו גוש בשר לא מבושל טוב שכל הדם שלו זורם החוצה?

היום הגעתי לשיא חדש. בחיים, בחיים לא ירד לי כל כך הרבה דם.

היום הבנתי שאם הייתי קצת יותר עצבנית, יכול היה לרדת יותר וזה כבר מתחיל להיות מסוכן.

והכי מעצבן, אבל גם די נחמד, זה שמיום שני מצבי די משתפר. למה? פשוט כי אני לא נותנת למפלצת יותר מדי מקום בתוכי. אני חלשה, כן, והיא חזקה ממני כרגע, אך לא טוב לי איתה. היא לא נועדה להיות פה. לא בעולם הזה. היא עושה לי רע.

גם עכשיו אני לא מרגישה כזה רע. אמנם אני לא מצליחה להתגבר על אהבה שנגמרה בזמן שהוא מסתובב לי כל היום מול הפרצוף (ומצבו יציב פי שניים כי פאקינג לא אכפת לו), אמנם ההורים שלי מעולם לא קיבלו ולא יקבלו את מי שאני, אמנם יש עוד המון מכשולים שעליי לעבור, אבל יודעים מה? בעוד כמה שנים לא אהיה אחרת. אני אלמד דברים חדשים, אחווה אותם ודברים מסוימים ישתנו, אבל אני לא. אני עדיין אוהַב דברים מפחידים, יהיו לי כמה קעקועים וכמה פירסינגים, אהיה מקעקעת, מאפרת או משהו בתחום האמנותי, אשמע מוסיקת מטאל, רוק או לא יודעת מה ואהיה גאה במי שאני.

צר לי על האנשים שלא יהיו. בעצם, לא ממש. רק על המשפחה, כי אני עושה להם רע בכך שאני... אני. חבל לי שרע להם.

לא רוצה שיקחו לי את הטלוויזיה והאינטרנט...