שוכב על הגב, האור הצהוב הקלוש, החמים, השקרי, מהצד השני שלך, מאיר הישר על גופך. שקעים וגבעות על צווארך, החזה השטוח והבור במרכזו, זה שהיה לך כל כך קשה לקבל אבל מבחינתי הוא יפהפה, מושך, קורא לך לטבוע בתוכו לעולם ועד. תחתיו הצלעות הבולטות שחלקן מכוסה בידך. מבנה גופך הרזה מצטייר טוב בעיניי. עורך מבריק, שיערות ראשך השחורות גולשות על הכרית הכהה, זקנך הקטן נוצץ ושפתיך זזות, מוצצות את הסיגריה, עוד סיגריה שהצלחת להשיג ממישהו.

אתה מוציא אותה מהפה ונושף עשן סמיך שריחו כבר לא מפריע לי ואומר: "טוב לי עכשיו, אני לא צריך יותר מזה", ואני חושבת שגם לי לא רע. פעימה אחת יותר מדי חזקה בחזי הבולט מבעד למחוך החדש, אולי כמה כאלו במהלך הערב, וקצת קנאה כשהתחלת עם זו, ועם זו, אפילו שזה לא משנה, אתה חופשי וטוב לך וזה מה שחשוב, זה מה שהכי חשוב, ואם אני באמת אוהבת אותך אז אסור לי לכבול אותך בחוקים שונים ולו הקטנים ביותר.

עליי לאהוב אותך כמו שאתה ולא כמו שהייתי רוצה שתהיה.

איתך אני יכולה להיות כל דבר, אתה לא תשפוט אותי וזה משהו שלא הרבה בני תמותה היו מגיעים אליו, החופש הזה, החופש המפחיד הזה בלהיקשר אל מישהו שלא נמצא בשליטתך ולא במעט, שלא "שייך" לך אפילו קצת, ומצד שני זה תמיד כך. אנשים בוחרים לא לראות זאת, לנסות לשנות זאת על ידי כללים מעוררי רחמים, אבל אף פעם אף אחד ושום דבר לא נמצאים בשליטתנו.

את אוהבת אותי?

אני אולי תמימה וחסרת ביטחון,

אבל זה לא נורא,

התמימות היא זו שתציל אותי ואולי עוד כמה,

והביטחון יגיע מתי שתגיע החכמה,

בינתיים תנו לי להשתחרר מהכל.

להשתחרר מהשחרור.

תכלאו אותי.

תצעקו עליי.

תלמדו אותי שבחופש צריך לדעת לשלוט,

אני רוצה דם,

אני רוצה רזון,

תנו לי לזלול הכל, הכל, הכל,

סוכריה אחרי סוכריה, אחרי עוגיה,

רק אחרי שאאבד את עצמי ואנסה הכל מהכל,

אמצא את מי שאני באמת.

את אוהבת אותי?

אני לא צריכה אהבה, יש בי מספיק אהבה.

אני אוהבת לחיות.

אני אוהבת את השמש והגשם,

את המוסיקה,

את הלבוש הזה,

את כל האנשים, גם אם הם מוזרים ורעים,

את הפחד, גם אם אני מנסה בלעדיו,

אני לא צריכה אהבה.

את אוהבת אותי?

אני אולי תמימה וילדותית,

אבל אני לא. אני כן שווה. וזה לא נכון שיש הרבה כמוני,

ואולי אני לא מכירה,

אבל יש על מה לדבר איתי.

מי אתם בכלל, אבק שיסחף ברוח.

מי אנחנו בכלל, קטנים כל כך, חסרי משמעות,

תחייכו.

תחייכו.

תחייכו,

כי מלבד זה החיים לא שווים דבר.

את אוהבת אותי?

היא קוראת לך לצאת לרקוד,

את משתגעת, את יודעת שהרבה מכך לא יתבטא מחוץ לחדרי חדרים,

אך את יודעת גם שהרבה מכך מתחיל לצאת מהחדרים האלו אל אוויר העולם הקפוא,

רק שלא אכפת לך, את לא קופאת, את נפגעת מספיק ונותר לך רק לפגוע.

את לא תיפגעי,

את תפגעי,

לא בכוונה, זה בלתי נמנע.

לא בכוונה.

לא בכוונה.

לא בכוונה.

ותבקשי סליחה.

את רוצה חופש, יודעת שזה לא תמיד אפשרי, שזה מסוכן בעיקר כשהוא בחוץ.

את אוהבת סיכונים.

את רוצה את זה כל כך, את רוצה את זה, את רוצה

סקס

וריקודים

ואנרגיה חזקה המגיעה מנשמות של בני אדם ויוצרת אלוהים על פני האדמה.

האלוהים שלך, שלא יגן עליך מפני דבר אלא ידחוף אותך להיות

מה שאת הכי רוצה להיות.

חופשייה.

שמרי על עצמך, את צריכה להתפרע רק לפעמים,

את צריכה עוד מישהו,

להיות איתו בחדרי חדרים.

אך כבר היית עם יותר מדי בנים.

השתגעת.

את אוהבת את זה.

אני אוהבת את זה.

אני אוהבת את זה.

אני אוהבת את זה.

אני לא רוצה להיפגע,

אני מפחדת.

אני.

אני.

אני.

דיי כבר.

תסמכי עליי בבקשה כדי שאמצא את הנקודה שלך ואתחבר אליך דרכה,

החיבור האמיתי ביותר.

החיבור החזק והמפחיד.

בואי אליי.

מעולם לא הרגשתי חיה יותר. התקופה הכי טובה בחיי מתרחשת כאן ועכשיו, ואולי זה ישתנה ברגע בו אצא לקורס אבל בינתיים ממש טוב לי. זה אפילו לא תלוי באף אחד. החיים שלי עמוסים בדברים שאני רוצה שיהיו לי. השגתי חברים חדשים, אני מחדדת קשרים עם חברים ישנים, התחלתי לעבוד בעבודה נוספת ועד הקורס אוכל להרוויח קצת, יוצא לי לצייר מלא והשתפרתי מאוד, הבנתי שאוהבים אותי במשטרה, למדתי להגיד את מה שמפריע לי בצורה הנכונה (קודם שתקתי, שמרתי בבטן), למדתי להביע את עצמי טוב יותר בעל פה, יצאתי לכמה אירועים שהיו בתל אביב, ביניהם הפסטיבל הגותי המדהים בו קרו המון דברים משמעותיים, אמשיך לצאת עד הקורס ואחריו במידה וזה מסתדר, למדתי דברים על עצמי ועל החיים (המון בזכות הספר 'המכשפה מפורטובלו' של פ.ק אשר גורם לי להסתכל עמוק פנימה ולהבין את עצמי), הרבה בנים התחילו איתי בזמן האחרון (זה יכול להיות מטריד אבל בסופו של דבר זה אמור להחמיא), אני הולכת לעשות קעקוע של טירה בשבוע הבא, אין יותר מצבי רוח קיצוניים כי הכדורים שרשמו לי ממש עוזרים. בקיצור, אני למעלה.

יש דברים שמסתבכים לי קצת כמו קשר שאולי יהפוך או לא יהפוך לקשר זוגי, כמו דברים שלא סגרתי עם עצמי על מי שאני ואיך טוב לי לפעול, כמו ניהול זמנים שנורא קשה בתקופה כה עמוסה. הייתי רוצה לפרט ברמה גבוהה יותר על המון נושאים אבל כשטוב, ידוע שאין מוטיבציה לכתוב יותר מדי על החיים אלא פשוט לחיות. ככה זה אצלי עכשיו. באמת שקורה המון והייתי רוצה לתעד ולשמר הכל, אך אין מה לעשות... בכל דבר יש טוב ויש רע.

אני נהנית. טוב לי. סוף סוף.

אהבה אהבה אהבה אהבה אני חושבת שאני אוהבת את כולם כפי שרציתי, כולם שייכים לאנרגיה אחת כוללת של חיים

זה פשוט שגם אם אדם הוא הכי יפה שיש, הנפש היא זו ששופכת אור על החיצוניות

רוצה אל הגיה סופיה
אני רוצה לדעת מה אמיתי ומה רק הסיפור שאני מספרת לעצמי שוב ושוב עד שיהיה נכון ואהיה שווה בעיניי. וזה שקר גס,
מה אם לא נספר סיפורים אלא נתחבר למי שאנחנו באמת?
אמת!!!!!
אבל אז שום דבר לא יהיה חשוב ככל הנראה.

אני רוצה לשבור חוקים, לעשות את מה שאני רוצה לעשות גם אם זה מנוגד להשקפות שלי כביכול,

אבל אם תלכי נגד כל מה שהכרת זה עלול להיות מסוכן, את עלולה להתחרט, לא סתם מנגנון הפחד מגן עליך מפני סכנות.

אסור ללכת כל הזמן אחר תשוקות.

אחרת... הכל היה מרגש ולא משכל, וזה נורא. זה חייתי. זה מוביל למקומות לא טובים.

אם כך איך אדע להבחין בין הסיפורים אשר אני מספרת לעצמי עליי,
לבין מי שאני באמת?