לפני שבוע וקצת נסעתי עם חברתי מלינה לעשות את הקעקוע שרצתה כבר המון זמן. המלצתי לה כמובן על רועי פנטגרם, זה שעשה לי את הטירה וזה שלדעתי הוא הטוב ביותר בעבודות שחור אפור. מלינה מאוד אוהבת סוסים, לטענתה הם עזרו לה והצילו אותה מבחינה נפשית. אני עצמי ראיתי את האהבה שלה אליהם בעיניים כאשר הצטלמה לידם או דיברה על הנושא, בין אם רכיבה או על הסוסים עצמם. הידע שלה בתחום רחב.

אפשר להגיד שהתרגשתי כמעט יותר ממנה כאשר נקבע התאריך הסופי לקעקוע... וכמובן התלוותי אליה כדי לתעד ולתמוך במסע אל אמנות הגוף הראשונה שנחרטה על חברתי לתמיד.

לא כל התמונות באיכות טובה מכיוון שלא למדתי עדיין לצלם במצלמת הגלקסי כמו שצריך.

קודם כל רועי עבר לא מזמן סטודיו ולכן אין בו בעצם שום דבר, הכל לבן והציוד נמצא בקופסאות קרטון. אני מאמינה שמאז הוא הצליח להרים שם משהו. הקעקוע של חברתי הוא הראשון בסטודיו זה, שכן רועי לא רצה לבטל לה את התור עקב בעיות מיקום (משהו שם התבטל עם חבר שלו ברגע האחרון).

מלינה המרוגשת. מעניין מה עבר לה בראש...

הסקיצה עוברת אל הגוף-

ו... מתחילים.

כמעט מוכן...

גימורים אחרונים.

הסוף!

לקח שעתיים נדמה לי. עד היום היא לא מאמינה שהיא עשתה זאת, אני נמצאת שם להרגיעה כשהיא פוחדת שמא הוא נוזל, מתקלף, נשרף וכ'ו, אומרת לה שהכל יהיה בסדר ופשוט צריך לטפל בו כמו שצריך. שמחתי לקחת חלק בחוויה הזו, אני תמיד שמחה להיות בסטודיואים לקעקועים כמו שאתם יודעים מכל סיבה שהיא.

לא. זה לא הזמן להישבר.

"כשהכי קשה אני מחייך."

ולפתע רציתי יד מגנה, יד תומכת,

כמו שהיא אמרה: "שיהיה לך למי לחזור",

זה לא שאין, אך שום דבר לא מוחלט.

לכמה רגעים או ימים רציתי את האחד,

זה שיאהב אותי ואני אותו קצת מעבר לאהבה רגילה.

וחשבתי ולא באמת מצאתי. הלב עושה שטויות ולך תדע,

מי הוא האדם.

ואז התעוררתי והבנתי כי הראש נמצא ביותר מדי מקומות,

אז טוב שיש את האין הזה בלב שכן המחשבות רגועות.

כעת זה הזמן רק להסתכל למטרה ולכוון טוב טוב,

כדי לפגוע אפס כדורים.

הציפור הזו כבולה בתוך כלוב כבר המון שנים. היא התרגלה לכלוב הזה, אמנם לא היה לה טוב בו, קצת צפוף ומאוד חונק, אך היא לא התלוננה. היא ראתה זאת כמטלת חייה שעליה להתמודד עמה, היא לא ידעה כי יש אפשרויות אחרות. אם רק תרשה לעצמה לצאת מגבולות הסורגים...

והיום הבינה, שלא כל כך קשה לצאת מבעד לסורגים הישנים, החלודים. הם נחלשו, היא נשארה חזקה ורק גדלה מאז נכלאה. הקושי טמון למעשה במה שתעשה לאחר שתצא מבעד לסורגים. לאן תתעופף? הרי היא לא מכירה דבר. נכון, היא יכולה לתכנן תוכניות, אך מיד תסתבך בדרכים לא מוכרות ושמות מוזרים של מקומות. אם תנסה לתכנן, תחשוב יותר מדי. אם תחשוב יותר מדי, תחליט שמוטב כי תישאר בכלוב עד סוף ימיה וזהו זה, שכן זוהי האפשרות הקלה. הנוחה.

והיום היא הפעילה קצת לחץ על סורג אחד והזיזה אותו לצד, אך עצם היותו שונה במקצת ממה שהיה בהיכרותה אותו שנים על גבי שנים-ישר, יציב, חזק, הבהיל את הציפור. לקח לה זמן להבין כי מעולם לא היה כזה, אלא היא זו שרצתה לראות בו את הדברים וגרמה להם להפוך לעובדות. הסורג כמו שאר הסורגים חנק אותה אך גם הגן עליה לכאורה מן העולם הלא מוכר, המפחיד. גם זו אשלייה, המוכר והנוח הוא לא בהכרח הבטוח ביותר.

הציפור נשארה בתוך הכלוב, החרדה גברה בתוכה והיא נסחפה בזרמיה החזקים. הפחד עצר אותה מלצאת לחופשי כפי שתמיד חלמה, כפי שתמיד יכולה הייתה לעשות.

היא הבטיחה לעצמה כי בפעם הבאה, בפעם הבאה זה קורה. היא תעוף.

"טוב, נראה לי שמיצינו את עניין הטבעונות,

אז מתי אני מזיין אותך?"

לקרוא רק את מה שחשוב.

חשוב זה קצר, 

לעניין.

לחשוב לפני שכותבים. זה קשה.

קשה יש רק... בלחם?

לכתוב זה לא קל ובורח,

כמו הטקסט הקטן בעיניים המתאמצות.

לקרוא. לצייר. לנוח. לדבר קצת, אבל ממש קצת עם כל אחד.

לאכול כמה שצריך ולא מעבר.

לרוץ, לדמיון.

אולי זה גן עדן, אולי זה גיהנום. אולי.

לא חסר לי דבר.

כמה שעות לפני היציאה לקורס של חצי שנה, חצי שנה שהיא כמו הגיוס, ציפייה לקראת משהו חדש, שונה, מתיש. התרגשות, פחד. פחד מלא להיות בסדר, פחד שיצעקו עליי. ויצעקו, זה לא שלא יצעקו. מה זה מפריע? אין לי מושג. הרי כבר עברתי את השטויות הללו.

כמה שעות לפני הקורס, כאשר המקלחת החמה מאחוריי והמיטה מחכה לאורחת הלא קבועה שלה, כאשר מסתובבות לי בראש מחשבות על עוד בחור שאני בקושי מכירה. כל כך רוצה להכיר, אבל לא מכירה מספיק וחוששת שאולי מוטב כך והוא לא מתאים. חושבת לעצמי- למה בכלל, בטח הקורס ימלא את הראש שלי בדברים אחרים. בטח אשכח, את הכלום הזה שבחרתי להסתבך בו.

כמה שעות לפני, פתאום בא לי להיזכר. כן, להיזכר. להיזכר מה זה באמת לאהוב. להיזכר במה זה להקדיש את הלב שלך בפעם הראשונה לאדם אחר, להיות נאיבי ולחשוב שהכל יפה כל כך, להיות בעננים. להיזכר בתקופה הנדירה הזו ששום דבר לא ישתווה לה. לא אם נאהב עוד הפעם, לא אם ננסה לשחזר, לא אם יהיה אף קשר מוצלח יותר. עוד אז כששמענו את הזיקוקים בטקס הסיום של שכבת י"ב, בעוד אנחנו שכבנו על הדשא מאחורי בניין המנהלה, היינו בכיתה ט', חשבנו שזה כה רחוק מאיתנו. התחבקנו, התנשקנו, יתושים עקצו אותנו בלי הרף אבל נו באמת, למי פאקינג אכפת. האהבה תנצח.

אני נכנסת לחדר, פותחת את המגירה ויודעת בדיוק איפה לחפש. מכניסה את היד לתוך ניילון בו נמצאים הזכרונות ממנו, מוציאה את הדיסק שבתוך ניילון אחר, שקוף ירוק, עליו נכתב "כשבא להיזכר". לא נגעתי בו מאז הפרידה והעברת התמונות מהמחשב לשם. כלומר, שנה ותשעה חודשים לערך.

לא הרגשתי משהו מיוחד כאשר הסתכלתי על התמונות. אלה עובדות שאני יכולה להתמודד איתן עכשיו, הזמן לגמרי עשה את שלו. אהבנו עד השמיים, הוא היה הראשון שלי בהכל, הלב שלי עבד שעות נוספות בכל הזמנים האלה בהם היינו יחד, נפרדנו, התראינו, רבנו, היינו באותה הכיתה וכו'. כעת אין דבר מכך. המשכנו, גם כשאני רואה אותו אני לא חושבת על כלום. אני יודעת מה היה, אבל כעת אין דבר מכך.

זה באמת די דבילי להיזכר בו עכשיו.

עכשיו, כשכבר הייתי בשתי מערכות יחסים שלא נמשכו יותר מחודש אחריו, כשהיינו יזיזים ושנאתי אותו ומה לא, כאשר ניסיתי למצוא מישהו וזה לא הניב תוצאות אחרי עוד איזה ארבעה. עכשיו, כשאני חושבת על בחור אחר בראש. ותמיד יש לי מישהו בראש, אז זה לא הכי משנה. עכשיו, כשאני קולטת שגם אם אוהב מישהו עד השמיים, כפי שאהבתי אותו, זה כבר לא יגיע ממש עד אליהם כי תמיד אדע עד כמה חזקה הנפילה ואשמור על מרחק סביר מהאדמה.

ואף פעם לא אעניק למישהו את הלב שלי בשלמותו. תמיד אשמור משהו לעצמי, אהבה באה ולפעמים גם הולכת, כבודה במקומה מונח והיא תינצר לעד בזכרוני, אך בפועל אלה החיים והם לא איזה סרט רומנטי.

עכשיו, כשהכל הפך מוזר מדי ומבולגן. כשאני מי שאני אך גם צריכה איזו קרקע, איזה קיר תומך. וזה לא שאהבה היא הפתרון, אבל אם היא הייתה מגיעה זה לא היה מזיק. ושלא תכאיב לי כל כך.