לא נועדתי בשביל קשרים עם אנשים. רוב הזמן אני מעדיפה להיות לבד, אני לא אוהבת מגע, אני אגואיסטית, אין לי על מה לדבר, אין לי סבלנות, אני מתעצבנת מהר גם אם לא רואים ואין בי שום דבר טוב שמתאים לקשירת חברויות רציניות. אולי רק זה שאני לא שופטת, אבל זה לא הכי עוזר. לכל אחד יש מעגל חברתי שמורכב מכמה וכמה חברים אבל אם ישאלו מישהו מי הם באמת החברים שלו, על מי הוא באמת סומך בעיניים עצומות, הוא יציין רק שם או שניים. אף אחד מהשמות הללו לא יהיה שלי בדיוק כמו שאני לא אוכל לציין אף לא שם אחד.

זו אשמתי. זה האופי שלי. אני יודעת שאני יכולה להתאמץ יותר וכן ליצור חברות רצינית אבל יום אחד אתעורר ואגלה כי הכל מאולץ, זו לא באמת אני, ואז מה שבניתי יהרס. הלוואי וחוקי ההיגיון היו קורסים ועוד איכשהו היו לי חברים קרובים למרות מי שאני. על מי אני עובדת.

זו לא הפעם הראשונה בה הנושא עולה אצלי. בטח מחר או מחרתיים הכל ישוב לקדמותו, כי זוהי שלי ואין מה לעשות. זוהי שלי שבסופו של יום, כן דומה לאמא שלה במקום מסוים ושונאת את זה שנאה עזה. זוהי שלי שמתה להיות מישהי אחרת המון פעמים, רק כדי שיהיה לה יותר קל וכיף בחיים הללו, אבל אין ברירה אלא להמשיך.

"...אני גם מבוהל בצורה יוצאת דופן. אני מבועת. אין לי עם מי לדבר. אף אחד לא יבין. אני... אני חייב לכתוב הפעם. היום החלטתי לרוץ לאש. כמובן שזו מטאפורה, כן? אבל בואו נגיד שראיתי משהו קצת מוזר מאחורי עץ אחד ביער שליד הישוב. קרבתי אל העץ. לפתע נהיה שקט. אני מתכוון, ממש שקט. לא שמעתי את עצמי נושם, לא שמעתי מכוניות, אנשים, כלום. דממה. הייתי מבועת ובכל זאת התקרבתי. משהגעתי אל העץ הופיעה מולי דמות ענקית..."

להיות אמיתית עם עצמך, זה השלב בו את קוראת מילים לא מובנות ומבינה אותן אך ורק בצורה שמתאימה לך, כי לכך הן נועדו. להיות אמיתית עם עצמך. להסתכל על המקום בו את נמצאת ולהחליט לאן את רוצה להמשיך. לאן את באמת רוצה להמשיך, לא לאן החברה קבעה שתמשיכי. להסתכל על הדרך שעברת ולהחליט אם הדרך הזו נגמרה עבורך, גם אם היא לא נגמרה עבור כל השאר. אם היא התאימה לך, וגם אם כן וגם אם לא, היא כבר הייתה והיא לא ההווה. ההווה הוא הדרך בה את צועדת כרגע.

להיות אמיתית עם עצמך. לאן את באמת רוצה לצעוד?

האם האושר הוא הקביעות הזו שנראית טוב כל כך? כי לפעמים כן ולפעמים לא. בדיוק כפי שלא כל הומלס הוא מסומם ומיואש מהחיים, גם לא כל אישה נשואה עם שלושה ילדים ובית יפה עם גינה היא מאושרת.

להיות אמיתית עם עצמך. את לא נהנית מהעובדה שיש לך זמן מסויים לגמור עם עבודת הנפש שלך, כי לנפש אין זמן. את לא נהנית מהעובדה שאת צריכה להתיימר להציג אותה כפי שהיא מוצגת אצלך בדימיון, בידיעה כי דבר זה אינו אפשרי. את לא נהנית מהפרטים הקטנים אותם את צריכה להוסיף או לסנן בשביל השלמות והציון, כשעשייתם לא תורמת לך. ציון? אה, נכון, בסוף גם מתייגים לציורים שלך מספר שבסופו של דבר, בלי להתחמק לכל מיני הסברים מתייפיפים, קובע.

אז האם זהו הפיניש אליו רצית להגיע? זה שנראה קסום כל כך מרחוק, ואולי לא בדיוק נכון לך מקרוב? מה תהיי מוכנה להקריב, ובשביל מה בדיוק תהיי מוכנה להקריב זאת. מהי בדיוק המטרה שלך. שלך ורק שלך. כי יכול להיות שהשגת אותה כבר. יכול להיות שאת לא צריכה אישור של אחרים.

להיות אמיתית עם עצמך ולפחד כל כך, לפחד לסטות מהדרך ממולאת האשליות, הדרך הסלולה.

לפחד למצוא את עצמך בדרכים פחות מקובלות, להמשיך לפסוע בדרכים אותן קבעו לנו מראש.

אבל אני, אני רוצה ללמוד ללכת.

תמונה שאני צילמתי, עם אפקטים. אני לא בטוחה איך היא קשורה.

הפוסט הזה היה אמור להיות חפירה על למה אני רוצה להתגייס לקרבי (מסקנה מהשבועות האחרונים), לאן כדאי וההתחלה של תהליכי השידול בשביל להעלות לי את הפרופיל. אין לי כוח לחפור ואין לי כוח לטקסט מידעי, אז פשוט אכתוב על כמה שטויות.

קודם כל אני חייבת לעשות רשימה של "מה להספיק לפני הגיוס". למשל הופעה של ספטיק פלאש, בגרות מלאה (מעניין אם יגישו אותי באזרחות, ועל מה לעזאזל לומדים במקרא?), ים, צביעה+תספורת ועוד כמה דברים ממש "חשובים".

שנית עליי להכין רשימת קניות, או יותר נכון רשימת המתנות שאני מצווה עליכם להביא לי מאחר ואני מרוששת. סתם, אני צוחקת. אתם לא חייבים. באמת שלא. טוב, אולי... לא. שעון דיגיטלי, כדי שאדע בכמה זמן איחרתי למסדר הבוקר בטירונות. לקים ורודים בהירים או שקופים? לא! תשכחו מזה. הכל או כלום. מחזק זה טוב. מה עוד... טוב מה כבר צריך בצבא. זה לא שנשארים שם למשך שבוע או שבועיים או במקרה הפחות טוב שלושה.

אני צריכה להעלות לפה עבודות אחרונות שלי ולעדכן כבר את הפוסט המעפן שעשיתי על גרפיטי. אגב עשיתי כתובת גרפיטי על איזה משטח עץ שמישהו זרק. יצא נחמד.

בקרוב מגישים עבודת גמר באמנות! חשיפה ענקית...

אמיתי לגמרי. צולם בת"א.

טוב, נראה לי שסיימתי עם הפוסטים העמוקים כאן. או שזו התקופה, או שזה הפסיק להרגיש לי מתאים לבלוג הזה, לא יודעת.

צולם בקציר, בעת טיול שעשיתי עם מלינה. ממש בא לי שוב.

נראה לי שפירסמתי כבר אבל לא יזיק לשים פה שוב. צולם מהבית שלי.

אוקיי, מה בדיוק גרם לי לרצות להקריא בטקס הזיכרון השנה? אין לי מושג. האמת, יש לי. זה חשוב ולדעתי מאוד משמעותי. אז אני לא קשורה לחבר'ה המופיעים וביישנית אבל לדעתי יהיה בסדר ואני גאה בזה שאני לפחות מנסה. רק תדאגו בבקשה לשבת עם איזה אקדח בקהל ולירות בי במידה ואני עושה את הבושות של החיים שלי. אין לי כוח להתמודד עם ההשלכות אחרי זה.

שבוע טוב.

היה חם. הייתי אחרי פרידה קשה. פחדתי. לא הייתי בטוחה שאצליח. הגעתי לשם בכל זאת. רצתי, זחלתי, נפצעתי ועמדתי בעמידת נוח (הלא ממש נוחה). התקלחתי עם כולן, ישנתי עם בערך תשע בנות בחדר, ירדתי לפק"לים, בקושי נרדמתי, בקושי התעוררתי, המימייה שלי הייתה שבורה, המדים היו ענקיים.

לפני המטווחים, בעוד הקבוצות לפניי יורות, חטפתי את השוק של החיים שלי. אף אחד לא ראה, אך זלגה לה דמעה מעיניי, כי היה זה רעש של מוות. מכונות מוות. אף אחד לא שם לב? כולם מדברים וצוחקים ומתרגשים?

ובכל זאת רציתי לנסות. התרגלתי. נכנסתי לירות לפני הקבוצה שלי כי רצו שמישהו יתנדב מאחר וחסרים אנשים בקבוצה הנכנסת. החזקתי את הנשק הכבד -זה שבקושי הצלחתי להרים בשיעורים- אולי עשר דקות. ירד גשם ולא קיבלנו אישור לירות. חשבתי שאסור היה להניח לנשק אחרי שהעברנו אותו למצב בודדת והכנסנו מחסנית אז למרות הרעד בידיים, הכאב במרפקים, עודדתי את עצמי שאני חזקה ויכולה לעשות את זה.

יריתי. בבת אחת הרעל נכנס ושום דבר לא שינה. יש לי נשק, יש לי מטרה. יצאתי מרוצה ורועדת, הפעם מתוך התרגשות.

אלה כמה זכרונות אשר עלו לי לראש מהגדנ"ע.

מאז הוריי אמרו לי שאיני יהודייה, למרות שאף אחד מעולם לא אמר לי על זה כלום או גרם לי להרגיש אחרת, הרגשתי אחרת. מאוד אפילו. בטח שלא שייכת.

שם, בעודי עומדת במסדר הסיום, כתפיי וגבי כואבים מהתנוחה המעצבנת, לראשונה הרגשתי שייכת. שם, הייתי חלק מכולם. אמנם אני אחרת אבל עשיתי בדיוק את מה שכולם עשו, לבשתי את אותם המדים המסריחים והייתי מועמדת לשירות הביטחון בדיוק כמו כל אזרח במדינה הזו.

אף פעם לא הרגשתי את הרצון להיות שייכת לקבוצה מסויימת וגם כשכן, זה אף פעם לא עבד. אני עדיין לא מרגישה יהודייה או קרובה לדת כלשהי על אף המסורת שגדלתי עליה במסגרות החינוכיות. צבא? שנה שעברה בכלל לא רציתי להתגייס.

שם, זה לא חשוב. הרי נולדתי כאן, גדלתי כאן, אני אזרחית לכל דבר. בקרוב אתגייס ואהיה גאה בהיותי שומרת על התרבות בארץ הזו, על השפה המאוד חשובה לי, על אבא שלי שעלה לכאן חרף הקשיים בגלל היותו יהודי, על אמא שלי ואחותי שגרות כאן, על החברים שלי שאני אוהבת. ובין אם העתיד שלי יהיה כאן או במקום אחר, כרגע אני כאן ועושה את החובה שלי בכבוד.

ושם, למרות ההתלבטויות לאן ואיך, אתעקש לתת את כל כולי.

שלושה חודשים לגיוס.

כל כך אין לי כוח לכתוב את הפוסט הזה אבל אני מרגישה חייבת. במיוחד בגלל החברים שלי שקוראים כאן, מהשאר לא ממש אכפת לי (אבל אתם יכולים לקרוא בכל זאת).

הרעיון לגרפיטי בא כפי שהסברתי מההתעניינות בתחום. תפסתי טרמפ על ה1 באפריל בשביל לשייך את זה אבל תכלס, הייתי עושה משהו דומה (אולי כשכתוב משהו אחר) גם בלי שום קשר ליום הזה. הסיבה שבגללה לא השתמשתי בצבע אשר יורד היא שלא חשבתי כי ההורים שלי ירצו להוריד את זה בכ-ל מחיר. לפני המתיחה זו קודם כל אמנות. ידעתי כי רוב הסיכויים הוא שהם לא יאהבו אותה, אבל לא הקדשתי מספיק מחשבה והייתי בטוחה שאם אגיד 'זה לא יורד', הם פשוט יקבלו את זה ככה. כן, זה קצת תמים, אבל כפי שאמרתי הקדשתי מחשבה יותר למעשה ולתוצאות קצרות הטווח (כעס) מאשר לארוכות.

אני לא מצטערת על כך. ידעתי לקראת מה אני הולכת. לא, אני לא ילדה בת 12 שמחפשת למרוד בהוריה (זו הייתה גם קצת נקמה אבל לא העיקר), אבל אני כן קיצונית ומחפשת לעבור את הגבול. הרבה לא יבינו את זה ויקראו לי חסרת שכל, ואני יכולה להבין אותם, אבל גם אני יכולה להגיד על ה'הרבה' הזה מספיק דברים.

כמו כן חשוב לציין שמעשה זה היה חד פעמי, ובפעם הבאה ארסן את עצמי כי סך הכול אני לא רעה והמטרה שלי היא לא לפגוע באחרים. אלא אם כן ממש מגיע להם, וגם זה אחרי שיקולים רבים (מניסיון).

יום אחרי המעשה שטפתי את האוטו לתומי וגיליתי כי סבון המכוניות עוזר להוריד את האקריליק (מזל של מתחילים). בערב של אותו היום מצאתי עצמי מגרדת הכל עם סרגל במשך שלוש וחצי שעות. כעת יש רק קצת ספריי שאני ואבא שלי מחפשים איך אפשר להוריד אותו מבלי לפגוע בצבע המקורי של המכונית. אם לא נמצא, כנראה בכל זאת יהיה צריך לצבוע ואז אין לי בעיה לתת חמש מאות שקל בשביל זה מהחשבון שלי.

אני חייבת עבודה=\

זהו.

אני מקפיאה את המנויים מאחר ובזמן הקרוב הבלוג יהיה סאטירי לחלוטין ומעודכן כל שתי שניות (חופש, הרבה זמן פנוי). אני לא הייתי רוצה לקבל מייל כל יום או אף כמה פעמים ביום ולכן... מה 'ששנוא עליך אל תעשה לחבריך'. אגב אני יודעת שיש אפשרות לא לשלוח למנויים אבל יש לי זיכרון של דג ולא תמיד אני זוכרת ללחוץ עליה. אולי אשחרר את ההקפאה אם הבלוג יחזור לקדמותו. אם ממש חראם לכם תבקשו ממני ואשחרר עכשיו (כן בטח).

זהו, אנשים. צאו החוצה, יום יפה היום.

אה, ולמי שהיה כאן עוד לפני כל הבדיחות, אם אכפת לו- חל שיפור ענק במצבי. כבר שבועיים שאני בסדר ולפעמים אפילו טוב לי. מדצמבר לא קרה שהייתי יציבה במשך שבוע שלם.

תודו שגם לכם זה עושה לבכות. גם אתם שומעים בדמיונכם את ה'פלאפ!' המבאס ורוצים לחזור לאחור, לזמנים בהם הכל היה יפה יותר.