לקחת בפרופורציות את זה שאבא חוזר מהעבודה לא מרוצה, ואני צריכה להרגיש לא נעים במידה ואני עושה משהו שהוא לא לתת לו אוכל או לנקות. לקחת בפרופורציות את ההתנהגויות של אחותי. לקחת בפרופורציות את אמא שלי חולת הניקיון, הפרפקציוניסטית והמעוצבנת תמידית. לקחת בפרופורציות את הדאגות מהצבא, כי יש יותר מדי דברים טכניים חשובים שעומדים כרגע באוויר.
הכל צריך לקחת בפרופורציות. אסור לחשוב יותר מדי על הצער, אחרת הוא ישתלט עליי. אסור לשקוע שוב, הבטחתי להפסיק. אסור כי אני זקוקה לעצמי בתקופה הזו ואזדקק עוד יותר בתקופה הקרובה.
לפעמים מתחשק לרחם על עצמי, לשבור את הכלים, לכעוס, לבכות, לשנוא. אבל לא, הכל בפרופורציה.
אני לא אדם של פרופורציות, לוחש לי קול. אסור לי להקשיב.
סתם שיר מתוך אחד הסרטים הטובים. היו שאהבתי יותר, אבל זה יותר מתאים.
המון פעמים אני מרגישה שאני לא ממצה את עצמי מספיק בתחום הגותיקה. מה זה אומר? היא מתבטאת אצלי בלבוש רוב הזמן, אני מתלבשת ככה כי אני אוהבת את זה ומרגישה עם זה בנוח, אבל להתלבש בצורה הזו לבית ספר לא מוציא אותי מגניבה, לבושה יפה, אלא סתם פריקית. אם אנשים מתעניינים זה לא בגלל שהם בקטע אלא פשוט כי זה מיוחד או מוזר. אין אירועים אלטרנטיביים אליהם אני הולכת כי אין לי עם מי, בשביל ממש להשקיע ולא לפחד להגזים.
זה מתבטא גם במוסיקה למרות שאני לא ממש אוהבת לדבר על המוסיקה שאני שומעת. משום מה השאלה של "מה את שומעת?" תמיד מרתיעה אותי. נכון גם לגבי ספרים, אני אף פעם לא מצליחה לתאר במילים הנכונות על מה מדובר בספר שאני קוראת\קראתי.
יש גם את עניין הבודי ארט. אנשים התלהבו מהקעקוע והכל אבל בגלל שזה קעקוע, לא בגלל שהם אוהבים את הסצינה. כלומר אם אגיע עם שרוול מחר אז יתלהבו רק מי שבקטע, כנ"ל לגבי פירסינג, במידה ולא מדובר על נזם או הליקס. הבעיה היא שאני לא מכירה אנשים שאוהבים את זה.
סרטי אימה. אני יכולה לחשוב רק על מישהי אחת שאפשר לדבר איתה על זה.
לא שאני לא אוהבת את החברים שיש לי, אבל הבנתם את הכוונה. מלא פעמים ניסיתי ליצור קשרים אבל אף ניסיון לא הצליח. אולי זה בגלל שאני לא טובה עם אנשים, למרות שלא מדובר פה בקשרי חברות נצחיים, אני רק רוצה מין ידידים שכאלו בסגנון. אני יכולה למלא את המלתחה בכל הדברים הגותיים שקיימים אבל זה פשוט לא כיף כשזה לבד.
בקרוב הגיוס ואז בכלל לא אוכל לבטא את עצמי בלבוש. לא יהיה לאן. שלא נדבר בכלל על אמנות הגוף, האסורה.
לא שכחתי את הפוסט הקודם-להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין. עם זאת הנושא קצת מציק לי לפעמים.
המון פעמים אני נתקלת בתחושה הזו שאני לא מרגישה לגמרי שייכת או לגמרי בנוח נפשית ופיסית כמעט באף מקום. לצערי המקומות בהם אני כן מרגישה בנוח הם מקומות אליהם אני לא הולכת יותר מדי, ושני המקומות היחידים האלו הם הטבע וסטודיואים לקעקועים ופירסינג.
אם אני רוצה להרגיש שלמה אני אלך לטבע לבד, גם אם זה יכול להיות כיף עם חברים לפעמים.
בסטודיו לקעקועים אני אוהבת את אמנות הגוף אצל האנשים שנמצאים שם, את הלבוש האלטרנטיבי במידה ויש, את עיצוב המקומות לרוב, את המוסיקה, את הבזזזזז של המכונות. אני פשוט מרגישה שנועדתי להיות שם. הייתי בסטודיואים חמש פעמים בחיי (ממה שזכור לי). הפעם הראשונה היא כשנכנסתי לטאטו בחדרה כי עבדתי בכפר השעשועים ליד, הפעם השנייה כשנכנסתי עם דומ לסטודיו של רועי פנטגרם בת"א, הפעם השלישית היא בפגישת טרום קעקוע בסטודיו קיפוד, הפעם הרביעית היא כשעשיתי את הקעקוע הראשון (!) אצל מיכאל קוזלנקו מקיפוד והפעם החמישית היא כשעשיתי את הפירסינג בפסיכו (אותו כבר הספקתי להוריד בשל דחייה).
החלטתי להביא כמה תמונות של מקומות שמעוצבים די יפה לדעתי, או סתם מקומות שקשורים אליי בדרך כלשהי.
הסטודיו המדהים של LA Ink, בהנהלת קייט וון די אשר הכרתי אותה לראשונה ממיאמי אינק (סדרה שראיתי מגיל 14, ובהשפעתה התאהבתי בכל הסצינה). אני מתה עליה בעיקר בגלל הפורטרטים שהיא עושה. טוב, על מי אני עובדת, בגלל שהיא מגניבה ובא לי להיות היא. אחרי השהייה במיאמי היא חזרה ללוס אנג'לס ופתחה את המכון הנ"ל, אותו עיצבה בעצמה.
הכניסה לסטודיו של מיאמי אינק, מסדרת הריאליטי הראשונה שראיתי בנושא קעקועים. לא מתה על איך שהמכון נראה מבפנים.
סטודיו קיפוד, שם עשיתי את הקעקוע הראשון (והיחיד בינתיים) שלי, אצל מיכאל קוזלנקו (אחד משני המקעקעים היחידים שאני אוהבת בארץ).
יצאתי החוצה בעצבים, מתכוונת לרוץ עם התסכול היומי והאכזבה מהחלומות. למה בכלל לחלום? שאלתי את עצמי. לא רציתי להיות כמו הזקן הערבי ההוא שהנער ב'אלכימאי' פגש בתחילת דרכו. החלום על הביקור במכה עשה אותו מאושר, נתן לו סיבה להתקיים, והוא מעולם לא ניסה להגשים חלום זה מכיוון שפחד כי לא תהיה עוד סיבה לחייו. לא. אני צריכה להגשים את חלומותיי, ואם אגשים אותם, ארגיש כי קיומי לא קיום שווא. אם אגיע לשיא, אנסה להירגע, לנשום עמוק ולהמשיך לחיות עם חלומות קטנים יותר.
אבל למה בכלל לחלום? שאלתי את עצמי. מצד אחד החלום בונה אותנו. השאיפות, האמונה בעצמנו, המטרות שלנו בחיים. מצד שני, החלומות לא פעם הפכו אותי לאדם אומלל שלא מצליח להגשים אף אחד מהם.
סיימתי את הסיבוב הראשון בעוד התשובה סללה את דרכה למוחי. לחלום כדי להילחם על הגשמת החלום. להילחם זה לאו דווקא סבל, אלא הגשמה גדולה בפני עצמה. תחשבו על זה, להילחם על מה שחשוב לכם. להילחם על מה שאתם מאמינים בו. להתעקש על ההצלחות. יש פרס גדול יותר מהזכות הזו?
להילחם קשה אם צריך, עד שזה מגיע. וכמה סיפוק תרגישו אז!
אז אני ממשיכה לחלום וללכת בעקבות החלומות שלי. ממשיכה להילחם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חיפוש התמונות נערך תוך התעלמות מהפיתוי הגדול לשים תמונות של אנשים סקסיים מקועקעים או קעקועים מרהיבים\מצחיקים וכו'. 