במחסן ההוא, שם הוצגה תערוכת "פלסטר", אני רואה את התערוכה שלי. התערוכה שלנו. קוראים לה "קירות שקופים", וההסבר עליה בפומבי לא מתאר את מה שבאמת הולך שם אלא רק בעקיפין, במסתורין, כדי שיבוא קהל היעד הנכון ולא רק אוהבי בעלי חיים.

אני רואה אולי חמישים אמנים, חלקם תורמים יצירה אחת או שתיים וחלקם ממש תערוכה קטנה משלהם, חלקם טבעונים וצמחונים וחלקם אמנים שנרתמו לתערוכת המחאה גם אם הם (עדיין) לא חלק ממנה.

אני רואה את המזעזע שבאמת, את השקרים שבמציאות, את המטאפורות, הצעקות השקטות, המשאלות של מה היינו רוצים שיהיה, הדרך לשנות את הקיים. אני רואה עפרונות, צבעי גואש, צבעי אקריליק, צבעי שמן, קולאז'ים, טושים, צבעי מים, פחמים, חימר ועוד חומרים... אשר רתמו למען מטרה אחת. לפקוח עיניים. לצאת נגד המצב הקיים. לגרום לאנשים להקשיב גם אם אנחנו לא יודעים לדבר בשפה הרגילה, אלא בזו היצירתית.

במחסן ההוא, אני רואה את התערוכה הקטנה שלי, שטרם החלטתי מה יהיה בה וכיצד. תוצר של עבודה קשה ומשמעת עצמית גבוהה.

במחסן ההוא אני רואה חלום שמתגשם, כי הוא נמצא אצלי בראש כבר המון זמן. אני רואה את עצמי, מתעסקת במה שנועדתי להתעסק בו ולא משנה באיזה מקום אהיה, איזו סיטואציה, ובנוסף לכך מנהלת פרוייקט הכולל אמנים נוספים, סבלנות והשקעה עצומה.

אני רוצה שזה יקרה כבר. מחכה לרגע המתאים להתחיל...

ושוב אותה העיר, ושמש כקרן אור מיואשת מנסה להאיר על פני העולם שחרב, שעומד להיחרב. בניינים דחוסים זה בזה, קרובים מדי, בולעים מדי, כמו מבנה קוביות אשר קרס ולאף אחד לא היה הכוח להרימו מחדש. אני חושבת לעצמי, על מה עוד אפשר לחשוב. כמה דמעות עוד אפשר להוזיל, בלי שום סיבה. זו עוד פרידה מהירה, חדה, מכל מה שהכרתי. בעשרה חודשים בודדים עברתי מהלבד אל הביחד, ממסגרת אחת לאחרת, ממי שהכרתי לאנשים חדשים, מהאנשים החדשים לעוד אנשים חדשים, מהישוב אל העיר הגדולה, מההורים אל העצמאות, מנסיעה לנסיעה, מעבודה למשמרות, מחוסר שינה ללחץ ולזרימה חזקה מדי של הדבר הכללי הזה שנקרא חיים. בין לבין הספקתי להרים את הראש קצת מעל השיטפון ולצייר או לכתוב או לקרוא, אך היה נדמה כאילו גם פעולות אלו נבלעו ברצף בלתי נשלט של נפלאות הראש שלי ופעילות אשר הסביבה הפילה עליי.

אהבתי את זה. אהבתי את האקשן, את חוסר השגרה, את השינויים. מכורה לשינויים, מכורה לקיצון. קופצת, מציבה לעצמי מטרות, נלחמת כדי להשיג אותן. לא הנחתי לעצמי לנוח. תת המודע שלי אולי סימן לי להפסיק, אך לא הקשבתי לו. לא ידעתי באיזו שפה הוא מדבר, הרי אם היה לי רע עם ההורים, למה שלא יהיה טוב בלעדיהם? אם שנאתי שגרה, למה שלא אוהב את חסרונה? השתוקקתי ללכת לכל כך הרבה אירועים שמתקיימים אך ורק בתל אביב, אז למה שיעשה לי רע לרוץ לכל אחד? אני לא אוהבת סימני שאלה בטקסט. הם הורסים אותו, הם מעלים תהיות ישירות, לא נותנים מקום להתלבטות בין אפשרויות או סתם צירוף מילים בלתי הגיוני.

אז אני נוסעת, שומעת מוזיקה, אוכלת, ישנה, כל מה שתמיד עשיתי בנסיעות. חושבת לעצמי, על מה עוד אפשר לחשוב. זו התחלה חדשה עכשיו, אסור לי לרוץ, אני צריכה ללמוד קודם כל ללכת. כרגע הוא שלב ביניים מבלבל, מתיש, מוזר, עצוב ושמח גם יחד. ומתוך ההריסות האלו, השיטפון המלוכלך, הסערה המתמשכת, אקום כפרח בודד ברגע שאמצא את האדמה המתאימה לכך, אפרח, אט אט, בקצב שלי, הקצב האמיתי שלי, אבנה את העתיד על גבי ההווה. אשאר עם עיניים פקוחות, אך אדע להסתכל ולהמשיך ללכת כשאין צורך להתבונן, כפי שאדע לעצור ולהסתכל מקרוב לתוך תוכי.

בימים אלה משתחררת מהשירות הצבאי על פרופיל 21, ממשיכה עם אשפוז בבית חולים אחר, קרוב יותר לבית ההורים למטרת חזרה יומיומית, שומרת על קשר עם אנשים מדהימים מכל מיני מקומות שהייתי בהם ומנסה לקחת הכל באיזי. מילות המפתח הן: מנוחה, טבע, יצירה, טיפול, חיות.

בשלוותה היה קן ענק של תוכים קטנים במרומי עץ הדקל

כבר כמה חודשים שמשהו היה לא בסדר. תפקיד החלומות בשירות הצבאי היה שלי, מגורים במרכז היכן שמתקיימים כל האירועים ונמצאים כל המקומות השווים, אפשרות לעבודה, תוכנית להמשך, חברים מכל מיני סוגים, הצלחות. אבל משהו לא היה בסדר. אני יודעת. אני יודעת זאת כי הקול הפנימי ביותר שלי אמר לי.

התעלמתי. ייחסתי לו חשיבות מועטה, אולי אלו הדחפים שיש לי, הג'וקים שכנראה נמצאים בכל מוח. הדחף שרוצה להרוס הכל, במיוחד אם הוא טוב מדי, כאילו אסור שיהיה טוב, כאילו משהו חייב להיות לא בסדר גם אם אין משהו כזה. הדחף לעצור, פשוט לעצור את המירוץ של החיים. להתבונן רגע, לנשום רגע, ולא רק באיזו שבת בטבע אלא באמת לעצור. לא להיות. לא להיות חלק מהדרך הסלולה מראש שסללתי לעצמי בנוסף לקצת עזרה מהסביבה.

כי משהו לא בסדר בדרך הזו. מה לא בסדר? ובכן, אני לא יודעת.

ולא ידעתי. והמשכתי. וחייכתי. והכל היה בסדר, כי הצטיינתי ובלטתי בחודש הראשון לקורס, כי חזרתי בסופי השבוע למקום טוב, רחוק מההורים, קרוב לדברים שמושכים אותי בגיל הזה-חיי העיר הגדולה, כי דווקא כשהייתי בלחץ מהכסף האוזל הגיעו כל מיני תלושים של פסח ומכירות שהצלחתי בהן, כי מצאתי איפה לרוץ למרות הקושי, כי השמש זרחה והציפורים צייצו וכל זה.

אבל משהו לא בסדר!

הראש מתחיל להתעייף מהכובד של התוכניות שתוכננו בו, כי כל דבר צריך תקציב וזמן וכוח, כי התוכניות היו רבות. לפעמים הן הוגדרו בגדר שאיפה, ולשאיפות חייבים לנתב את מאה ועשר האחוזים מתוכך, אחרת לא מגיעים רחוק. רציתי להגיע רחוק. היו יותר מדי שאיפות, הייתי צריכה להחליט. לא הצלחתי להחליט. אני רוצה יותר מדי, מתעניינת ביותר מדי, ובעצם, אם אלה כל כך הרבה דברים, אז אין מטרה אמיתית. גם ט' מהמיון אמרה את זה.

אז משהו לא בסדר. מי אני? מה אני רוצה? האם אני צריכה להמשיך ולתת למסלול החיים לגרור אותי יחד איתו? הרי אני רוצה להשקיע בכל דבר שאני עושה אך לא יודעת אם להשקיע את כל הכוחות, ואם לא אשקיע את כל הכוחות אז אאבד את הצורך להשקיע אפילו קצת, אצלי זה הכל או כלום. אני משקיעה כשאני שואפת להגיע לאנשהו, וכאשר איני יודעת לאן אגיע, או לפחות איני רוצה להגיע למקום מסוים דרך מה שאני עושה, אני מעדיפה לעזוב את זה. הכל צריך להיות בעל משמעות. ועוד איזו משמעות! (אין משמעות לכלום)

א' הקב"ן טען שזו לא בהכרח מודעות, אלא פחד. הפחד לא להגיע לפסגה שהצבתי לעצמי להגיע אליה, וכך להגיד לעצמי שאני לא רוצה מספיק את המשהו המסוים בו תכננתי להשקיע את כל הכוחות. יש מצב שהוא צודק על אף שזה נשמע לי ממש לא נכון בזמנו.

בכל אופן, לאור הנסיבות, אני עוזבת את המשטרה. אני לא עוזבת בדרך המקובלת שבה אנשים עוזבים דברים, כי קשה לעזוב משהו שחשבת שהוא המקום שלך, מסגרת שכה אהבת ושאפת להגיע אליה, לתת לה את כל כולך, ופתאום אתה מגלה שלא תרצה להשתקע בה, ופתאום אתה בכלל לא יודע אם אפילו את השירות הצבאי תסיים שם, ופתאום... אין לך מושג מי אתה, מה אתה, מה אתה בכלל רוצה לעשות בחיים המזויינים האלו. אני אוהבת הכל ולא אוהבת שום דבר.

אז ברור שמשהו לא בסדר.

עד כדי כך שהדחפים להרוס, לעצור, להשתגע, יוצאים לפועל. שלושה כדורים בכל פעם. "אם לא אענה לך בעוד ארבעים דקות," אמרתי לו', שמאוחר יותר אראה בפעם הראשונה בבית החולים, "תזעיקי עזרה". היא חשבה שאני עובדת עליה, ואני עידכנתי אותה בכל פעם בה בלעתי עוד שלושה. ועוד שלושה. ועוד שלושה. המשכתי לבלוע אותם כמו סוכריות טעימות, לא קרה בינתיים כלום, אז למה לא עוד? ועוד. קדימה. מה זה כבר משנה. את שם, יעזרו לך. עוד. העזרה בדרך, אמרת גם לי'. עוד. עוד...

קצין סיור בתחנה בה שירתתי מגיע, יחד איתו שוטר מיחידה שעובדת איתנו, וולפסון, המפקדת איתי, הקב"ן מגיע, המ"מ מהקורס, האחות החמודה שם עוזרת לי, י' באה לבקר, עוד אנשים מהשירות באים, שטיפת קיבה, למה עשית את זה? אני לא יודעת, חוסר החשק להגיד משהו, הבלבול, העומס, ההודעה בלית ברירה להורים אחרי יממה שלמה בה הכל קרה, ההלם שלי ושל הסביבה, מרגישה אשמה, מרגישה שהרסתי להם את ערב יום העצמאות ובכלל, שלא עמדתי בציפיות, יותר הרסתי למערכת מאשר תרמתי לה כמו שרציתי, שלוותה, מיון, הסגר, פיג'מה, מעבר למחלקה ג', עדיין סגורה בפנים, פגישת המטפל, כולם עולים לי על העצבים, אף אחד לא מתמקד במה שצריך, זה לא דיכאון וזה לא הפרעות אכילה וזה לא פגיעה עצמית וזה לא היחסים עם ההורים וזה לא בגלל הצבא וזה לא כלום... אז מה זה...?

ואני שואלת את עצמי, מה אם אגיע לאותה נקודה בדיוק בעוד זמן מה, כאשר אהיה כבר באמצע דרך אחרת? מה אם הקושי בהתמדה הוא הרעיון המרכזי פה? שכן לרוב איני נשארת עד הסוף, תופסת תאוצה בהתחלה ונחלשת, ואז פורשת. אולי מפחד, אולי מחוסר עניין, בעיקר מבלבול. מה אם עוד הפעם ארגיש שמשהו לא בסדר אבל לא אדע מה?

מה שבטוח, האופי שלי והמחשבות צריכים להישאר על אש קטנה, ככה שהתוכנית היחידה לבינתיים (אם לא לתמיד) היא לא לתכנן. אהיה סוריאליסטית, כפי שד' אמרה. ואל תדאגו, כן אגיע רחוק בסופו של דבר, למעשה, אגיע לכל מקום.