קורי עכביש עוטפים את תאי מוחי. חוטים של אפור מול מראות עיניים מרגשים. חיוכים שנקברו תחת האדמה, ברושים. אולי בקרוב, של אנשים מוכרים.

קצת רע לא להרגיש שייך. קצת הרבה. ללכת לשבת בצד כשכולם שרים עוד שיר הילול לאלוהים. לדעת שכולם שונאים את זה. לדעת שאני לא אוהבת אף אחד. שהתרחקתי מהקרובים והתקרבתי לרחוקים בלית ברירה, שהשגתי מטרה אחת ואיבדתי אחרת.

לדעת שהם עזבו. וזה סופי.

לבחור שיר אבל לא באמת לדעת למה בחרתי בו.

והחוטים האפורים האלה עוד הולכים ומתהדקים כשאורות לא מוכרים מופיעים בחושך, שלטים שלא ראיתי מעולם, אנשים רגועים ואני לא יודעת לאן אני נוסעת. האם זה משנה?

לשנוא כל קשר מקרי לקיום שלי. לשבת מולה, להסביר לה על מצבי הרוח בזמן שהיא מקלידה הקלדה עיוורת כל מילה שאני אומרת. היא קוראת לי לעוד פגישה. מה כבר אגיד.

להתגעגע, לרצות להיות לבד, לרצות מנוחה, לחייך, לשמוח, לישון, בעצם, בקושי לישון, לחתוך, אבל רק פעם אחת, המ. הביתה, אני מניחה. אני בבית.

אבל בסופו של דבר קורי עכביש סוגרים לי על המוח (לב?) וקשה לי להרגיש משהו. הכל... מעורפל כזה...

מה אתם אומרים, 'אד', או 'אדי'?

אני נדלקת עליו אבל בקושי מסוגלת לדבר איתו, מנסה להשחיל מילים ומבינה שהוא לא בשבילי, ממשיכה להיות דלוקה עליו אפילו שהגורל מסמן לי לעצור, וזה כבר לא משנה כי הוא פרש מהקורס ולא אראה אותו עוד.

היא נותנת לי את השקית עם נעלי העור במידה שלי, אומרת שאולי אצטרך לנעול אותן כי הם לא יכולים לתת לי עוד פטורים. אני קוברת את זה בתיק ומודיעה לה שלא אנעל אותן. היא צועקת, כאילו שזה מגיע לי. צועקת שאני לא מעריכה מספיק את מה שעשו עד כה, צועקת שאני לא מכבדת את החוקים. אני עונה לה, היא משתיקה אותי ואומרת שהיא מדברת. לי, אין זכות דיבור.

אם מ"צ תופס אותי בזמן הקרוב אני עולה למשפט ואלוהים יודע מה יהיה. חבל שאין אלוהים.

כן המורה. להתאבד זה לגיטימי לפעמים.

סוגרת עשרים ושמונה על הפקרת נשק. כרגע באפטר, וזה קצר. ממש קצר. אני לא יודעת מה אעשה אם לא ייצא לי לצייר או לקרוא בסופ"ש הזה... רק שלא תהיה תורנות מטבח כל הזמן.

לא רואה אותו במשך חודש. נפרדנו, הוא כותב הודעות ארוכות ומרגשות, אני חשובה לו, הוא עדיין מאוהב בי, אני לא מאוהבת. אני רוצה לפגוש אותו, רחוק מהעין רחוק מהלב. אין יותר מדי זמן שיעזור להחזיק קשר על קו של טלפון.

אני עייפה.

אני רוצה לחזור לעשות ספורט.

אני רוצה את החברים שלי.

אני לא רוצה לטעות יותר...

אני לא רוצה שהמפלצת תחזור.

לארוצהלאבדאתהראשלארוצהלחתוךלארוצהלבכותלארוצהלהשתגע

מרגישה כאילו ענן שחור ירד עליי. המקום בו אני נמצאת רוב זמני שואב ממני את עצמי, וזה משהו שתמיד רציתי מצד אחד, ומנגד זה כואב שכלום לא נשאר. כשרע, זה עובר די מהר. זה כאילו של מישהו אחר. כשטוב, לא באמת טוב. לרוב זו רק ריקנות.

כשאני רחוקה ממנו אני מרגישה שבא לי להתחבק איתו, להתנשק איתו, שנהיה קרובים. כשאיתו, אנחנו נפרדים. בערך. עכשיו אני כל כך רוצה אותו, אבל ניפגש רק בעוד כשבועיים-שלושה. זה מתיש לרצות משהו שנראה כה רחוק...

היום שוב הגיעו המחשבות על המוות. העובדה שאולי אין לי מה להפסיד, שאם טוב אז זה סתם נחמד ושהשאיפות לעתיד לא כאלו חשובות אלא העדפות שאין לי בעיה גם בלעדיהן. ורוב הזמן רע. רע לי להיות עצמי, רע לי בכל מקום כמעט, ריק לי. אני מקווה שאלו רק שעות השינה, רק מצב רוח שכזה, אבל זה תמיד חוזר. פעם בכמה ימים, אני חושקת במוות. זה אפילו לא דיכאון, אני לגמרי אדישה בעניין. יותר גרוע.

אין לי כוח לסדר תיק, אין לי כוח למחר, אין לי כוח לסגור שבת, אין לי כוח להיות נחמדה לאנשים סביבי, אין לי כוח לקום בשעה בה אני אמורה לישון, אין לי כוח לציית למיליארדי חוקים, אין לי כוח לכלום. אני חושבת שאני צריכה עוד יום חופש, רק עוד אחד כדי להתאפס ולבוא עם כוחות מחודשים, אבל זה לא יקרה. מחר חוזרים.

די מוזר לי לעבור חיים כל כך מהר. לראות שגם שאר החברים לא נשארים במקום, כל אחד מתחיל לצעוד בדרך משלו. תמיד ראיתי זאת בתור עוד משהו בלתי נמנע שקורה, תמיד רק בדילאיי רציני אני מתחילה גם להרגיש את הדברים האלו. להרגיש שזה באמת נגמר. לחוש בגעגוע.

אני זקוקה למנוחה...

"הוא עוד ילד," המשפט מהדהד לי בראש.

"איזה בדיחות של חיילים זה," שמעתי ממנו.

"אני נשבע אני נשבע אני נשבע!" ההד נשמע למרחקים. עכשיו אנחנו כבר לא ילדים קטנים. הדגל עולה, הדמעות יורדות, הרוח נושבת והשמש שורפת את העור. ההורים מתרגשים. שלי לא שם. היא מקריאה, אנחנו חוזרים אחריה. זה מרגש. זה בא מהלב, אפילו אם לא ממש מסכימים עם כל מילה. אני חושבת לעצמי, אולי בעוד כמה זמן חלקנו לא יהיו. חלקנו באמת יקריבו את חייהם למען המולדת. מה זה כבר חיים, משהו חד פעמי? משהו כל כך גדול שאי אפשר לקחת ואז להחזיר את הגלגל? משהו כה רגיש ופגיע, פרס או קללה, לנשום, לחייך, לאכול, לצחוק עם החברים, לדבר, לכתוב, לקרוא, לרוץ, לצייר, להרגיש... מה זה כבר חיים.

אין יותר משחקים. מה הייתי בגיל חמש עשרה, בגיל של הילדון ההוא. היו לי את הקשיים שלי. לעומת עכשיו הם כלום אבל אז הם לא נראו כמו שום דבר. אילו חברים היו לי בתיכון הלא מאוד רחוק ואותם אני בקושי רואה כרגע, אם בכלל. מי אני אז, זו שבולעת את הסרטים שהיא מכניסה אותה אליהם ואז מוציאה את עצמה, כי היא חזקה. מי אני היום. היום כבר אין סרטים, יש אמת.

"הקפצת אמת!"

שוכחת את החשוב מכל. נשק. ושוב שואלת את עצמי, מי אם לא אני היא ההכי גרועה. אבל אני לא גרועה, רצתי עם אלונקה לא קצת. רצתי עם חמש מחסניות במקום שלוש. התאמצתי. באמת שנתתי הכל.

"מישהו ירה לעצמו בגרון לפני כמה שעות בבסיס לא רחוק מכאן..."

ירה בעצמו...

התאבד...

ירה לעצמו בגרון...

התאבד...

ירה...

והתמונות רצות. מי אני, אם לא זו שהתמונות גם ככה לא יצאו לה מהראש אי פעם. מי, אם לא זו שהמחשבות גרמו לה לפעמים לרצות לעשות כמוהו. מי אם לא אני, אבל לא. לא בשביל זה קיבלתי נשק. קיבלתי אותו כדי להגן. התגייסתי כדי להגן. זה לא המקום להישבר. אני בכלל לא רוצה ולא מרגישה צורך להישבר.

בקיצור, היום נשבעתי אמונים לצבא ההגנה לישראל, ואם היו לי קצת יותר מארבע שעות שינה בלילה הקודם, אולי הייתי מסבירה עוד על כל ענייני הטירונות... אבל אין ואני עייפה מתה. אפרוש כאן.