שלא אמור להיות אכפת לי, אבל אכפת לי.

תמיד אכפת לי.

יעבור...

מה גורם לכם להרגיש לבד? ממש כאילו העולם מלא באפשרויות, אבל אף אחת מהן היא לא בשבילכם. ממש כאילו, שום דבר לא באמת משנה. ממש כאילו אתם כמהים למשהו שלא יגיע, כי אתם לבד. לבד.

לפעמים יש מקרים שגורמים לי להרגיש כך, והם די שכיחים. במצב אחר המקרים הללו יכולים לתת לי הרגשה הפוכה לגמרי, אבל מטבעי אני אדם די מלנכולי אז לרוב זה לא יהיה כך. מוזיקה, למשל. יש מוזיקה מסוימת שיכולה להתנגן, וזה תלוי כמובן במצב ובסוג המוזיקה, אבל אם המצב רע אז לצורך העניין גם בריטני ספירס עלולה להכניס אותי לדיכי. בכלל, יש את השירים האלו שבמצב אחד יכולים להחדיר בך אנרגיות ולגרום לך להרגיש על גג העולם ובמצב אחר להוריד אותך מתחת לאדמה. כמו כן מוזיקה הנשמעת ממרחקים יכולה או לא להזיז לי את קצה הציפורן, או לגרום למחשבות להכות בי. מישהו שם נהנה, ואני כאן, לבד. לבד.

אורות בלילה. מנורות הרחוב, שלטי הניאון שתמיד אות אחת בהם לא זוהרת, או המסגרת, או כמה דברים גם יחד, מנורות מתוך הבתים. זה, זה ה-מתכון להרגשת הבדידות. שלא תבינו לא נכון, החושך הוא הבית שלי. החושך מרגיע אותי בזמן שהאור וההמולה מלחיצים. ובכל זאת, נקודות החיים בשחור הריקני מעלות נקודות למחשבה בחלל החלול שנוצר בלב. עמוק משהו. קורה לי בעיקר בנסיעות אוטובוס. לרוב ההרגשה נעלמת כאשר אני מגיעה הביתה, ולא משנה כמה צעקות יהיו בו, כמה קור, כמה שקט, כמה מריבות או כמה בעיות, עדיין הגעתי הביתה. כבר לא לבד.

אנשים. לגמרי תלוי במצב, כי למרבה האירוניה אנשים מסוימים הם הדבר היחיד שיכול לגרום לי להרגיש הכי עם הרגליים על הקרקע שאפשר. אנשים שאני אוהבת, אנשים שאוהבים אותי, אנשים שמנהלים איתי שיחת נפש, אנשים שכיף בחברתם. והנה מגיע האבל: כשיש המון אנשים סביבי יכול לקרות אחד משניים, או שיהיה לי טוב או שארגיש הכי לבד בעולם. כאילו כולם מנוכרים, לא קרובים אליי באמת. כאילו אני עוד קליפה במעגל של קליפות אנושיות ללא תכלית.

להיות לבד. גם זה מאוד תלוי. אני יכולה להעסיק את עצמי ולהרגיש מעולה. זמן איכות. לראות סרט, לקרוא ספר, לצייר, לכתוב. מצד שני, אם נפלתי על יום בו לא מומלץ בשבילי להיות לבד, אני אמצא את עצמי ככל הנראה יושבת על המחשב וכותבת עוד פוסט, כותבת ביומן האישי, מרחמת על עצמי ונזכרת בכל מה שלא הצלחתי להשיג, במה שהיה ואין, בכל מה שיכול היה להיות ואין, בכל מה שאין וסאמק עם החיים המזדיינים האלו, מי בכלל ביקש אותם.

מה איתכם, מה גורם לכם להרגיש בודדים? משהו שציינתי, משהו שלא...? אשמח אם תשתפו.

מה בעצם השתנה, את שואלת את עצמך בעודך יושבת על הספסל, נחנקת מהדמעות. מה בעצם השתנה, הרי זה תמיד היה כך. אם בספסל ההוא או באחר. התעלמת ממנו, כי נמאס לך משיחות ריקות. 'מה נשמע?', כאילו שיש יותר מתשובה אחת לענות. ומה אם שום דבר לא בסדר?

תגידי שאת לא אוהבת את זה, לשבת שם ולחכות לאף אחד. את יודעת שבחיים אף אחד לא יבוא למקום השומם הזה בישוב בו גדלת. תגידי שאת לא אוהבת להרגיש מסכנה.

קרב דגדוגים לא מצליח להרפות את המחשבה שמתחת לכל, את זה שאסור לגעת יותר מדי ואסור להתקרב יותר מדי ואסור להתחרפן יותר מדי ואסור... ולמה בכלל באתי אליו. מה חיפשתי אצלו. הקשר שלנו נהיה מוזר יותר ויותר. תודי שאין לך אף אחד מלבדו. תודי שגם אותו את כבר לא אוהבת, כי ככל שתכירי אדם טוב יותר, לא תאהבי אותו. אנשים הם יצורים מזוויעים.

'אגואיסטית', היא קוראת לך. את לא יודעת אם זה נכון או לא. לא ממש אכפת לך, ויתרת. רצית שם ורצית פה, לא באמת האמנת בעצמך. את צריכה בסיס כדי להאמין, בסיס שהוא יותר מהרצון להצליח. בסיס שהוא ההיגיון מאחורי הדברים, שעם קצת דחיפות את תצליחי. לא מאמינים ביש מאין.

אבל ניסית, באמת שניסית, באמת באמת. תגידי את זה, כלבה, שלא ידעת שתגיעי לנקודת ההתחלה. תגידי שלא רצית לוותר מלכתחילה! כי רצית, רצית לקום עם עיניים נפוחות, עם שיערך השחור, המזויף, נופל מצידי הראש, חולצה שחורה ולקה על הציפורניים, הכל בטעם של אופל טוב. אם נועדת להיות כזו, מתי זה בעצם התחיל להפריע לך? מתי למעשה רצית Happy Ending? תגידי שאת אומללה וטוב לך שרע לך.

אז מה קרה, שאלתם? ובכן, אני לא אטרח לספר. אין לי איזה סיפור דרמטי ומסתורי מאחוריי כמו שיש לכם. אין לי כלום. אני כלום.

אולי יום אחד יהיה לי כוח לקום ולעשות עם זה משהו, אבל בטח שוב לא אאמין בשטות הזו-הצלחה. אצלי זה רק הפסדים.

'לפעמים הייתי רוצה' זו התחלה צפויה מדי. 'אני רוצה' מתיימרת להיות משהו שאני רוצה תמידית, וזה לא לגמרי נכון. 'מעניין איך יהיה' כמעט קולעת, אבל זה לא רק העניין שבדבר אלא שילוב של עניין ורצון. הרצון לברוח.

לפעמים הייתי רוצה, מסיבות הסקרנות והרצון לברוח מעצמי, להיות מישהו אחר. להיכנס לתוך גוף של אדם שמח. אף אחד לא תמיד שמח , זה ידוע, אבל אחד כזה שיחסית סבבה לו בחיים. הייתי רוצה לדעת על מה הוא חושב, במיוחד כשהוא לבד. האם המוח שלו ריק, או שמא הוא חושב על העתיד הורוד  שכביכול מצפה לו? האם הוא חושב על השאיפות שלו ועל איך יצליח להגיע אליהן?

האם כיף לו לחיות?

זאת אומרת, הוא מפחד למות מסיבה מוצדקת של לאבד את מה שיש לו. הוא מרגיש שיש לו.

האם הוא אוהב?

את אמא ואבא שלו, את אחותו, את החברים שלו.

האם הוא סומך על אנשים מסוימים?

וממה הוא מפחד. עד כמה הוא מפחד. מתי.

יש לו אנרגיות חיוביות, יש לו הרצון לדבר, לשתף. יש לו מה להגיד.

החשק הזה, לשרוד. המטרה להישאר יפה ומסודר.

הוא מרגיש יותר מסתם בסדר. מרגיש טוב.

איך מרגישים כשמרגישים טוב?

כי יש לי שאיפות, אבל הן נראות מופרחות. אין לי מה לאבד, ואולי בגלל זה סכנת החיים לא מפחידה אותי. אני לא אוהבת אף אחד. אני לא סומכת על אף אחד. אין לי הרצון לדבר, לשתף. אין לי מה להגיד. כל הזמן יש לי מחסומי פה, דחף להתבטא אך חוסר במילים. לפעמים אני מגמגמת.

ממה אני לא מפחדת? אני מפחדת מכל דבר, ועם זאת משום דבר. כלום לא מזיז לי. שכחתי את ההרגשה הזו. הרגשה של... של טוב. אז איך לעזאזל מרגישים, כשמרגישים טוב?

נחמד לי לרחם על עצמי ולכתוב פוסטים דכאוניים. זה לא אומר שאני לא בסדר, אולי אלו רק הניסיונות להחיות את הגופה הזו. חסר לי רק לגדל פוני ולכסות איתו את עין שמאל.

מישהו רוצה להביא לי חיבוק?

שכחו מזה. יותר מתחשק לי להרביץ למישהו.

בא לי אהבה. כן, בא לי שהעולם יצבע בצבעי אשלייה אופטימיים, שהמוח יתפוצץ אבל הלב יפעל לאט ובשקט, כך שכלום לא באמת משנה. הרי תהיה לי אהבה. רוצה לחבק ולהרגיש משהו, רוצה לדעת שהפעם זה הדדי, רוצה להתגעגע ולדעת למה בדיוק, רוצה לעופף מסיבה מוצדקת ולא סתם כי אני דפוקה, רוצה לחייך ולא ממבוכה אלא משמחה. רוצה לשמוח.

אבל כל מצב והחסרונות שלו... לפעמים נדמה כאילו עדיף להישאר למטה מאשר להיות למעלה וליפול, והלפעמים הזה הוא כה מעורר רחמים עד שאף אחד לא באמת מאמין לכך.

חושבת שאיבדתי עניין בדברים הקטנים. אולי מעולם לא היה כזה.

אלך לישון עכשיו. מחר עוד שבוע מחורבן וריקני, וזה לא נכתב מתוך דיכאון, זה כי שום דבר לא טוב בו באמת והוא ממש ריקני. אין לי חברים, לא משם ולא מבחוץ, אני לא אוהבת כלום והחיוכים זמניים ונובעים מתוך שעמום כרוני. ההורים טוענים שאני לא מתקשרת מספיק, אבא מבקש שאחזיר לו כסף (מאיפה?) ושביזבזתי יותר מדי מהטלפון (בקושי חמישה סמסים ליום ועשר או חמש עשרה דק' שיחה), יגיע עוד מכתב מהצבא, שוב אפחד להיתפס ע"י מ"צ, לא אשמע טוב את גושה מהצד השני של הקו, לא יהיה לנו זמן לדבר נורמלי, לא יהיה לי כוח להתקלח, לא יהיה זמן לעשות ספורט, לא יהיו מספיק שעות שינה, אוכל את מה שהבאתי מהבית, אחטוף עוד הערות ושעות ביציאה, אהיה לגמרי בסדר בזמן שהכל סתם מבוזבז. הלל יהה

בא לי גיבוש כבר.

מתישהו יהיה לי משהו מעניין ושימושי לכתוב.