חיים שלמים הייתי חייה רק בשביל קמצוץ רגעים חטופים בידייך שישתקעו כזיכרון ותקווה.
מאסתי על כולם ובייחוד על עצמי. הפרצוף המיוסר כביכול שלי מעורר בי חלחלה, ואת הדחף לשלוח אגרוף קמוץ לכל המראות בביתי ולנפץ אותן, וכל רסיס משבריהן.
הנה אני יושבת פה ושואלת ממילותיו וסגנונו של אחד אחר, שיתפוגגו תוך מספר חודשים. או אולי אפילו ימים או שעות.
ההשתנות החולפת הזאת היא שמחזיקה בפנים את רצוני לפשוט את עורי, לצאת מגופי ולהתפרץ לגוף אחר בעל זכרונות ומחשבות אחרים לחלוטין משלי ומכל מה שהכרתי אי פעם. היא זאת ששומרת את הרצון לפורר כל דבר בו ניצב בו השתקפותי, ונשארת כלואה, מכתימה את השתקפותו של כל אדם אחר.
תוכל לתרץ באוזניי מאות ואלפי תירוצים וסיפורים ששמעתי מכל אדם אחר, אך מאסתי, ובמיוחד עליך,
ואין שישנה את דעתי.
אולי מחר אצא שוב להליכה חסרת משמעות בדרכים חסרות חשיבות לחלוטין, שאני מנסה לייחס להן זיכרונות, שבכלל אינני זוכרת בבירור מאז שקעתי בעינייך, ואתקשר לאנשים אליהם הורגלתי בניסיון נואש למצוא מעין מגע אנושי דרך קול ואנחות שנותרות לא מפורשות כראוי.
ואולי מחר לא תיגמר לי קופסאת הסיגריות המקומטת, שהסיגריה האחרונה שאוחסנה בתוכה חסרת טעם ואולי אפילו מרה.
אז אולי תבוא שוב, ובפעם האחרונה, תנסה להביא איתך אהבה גדולה שתשאיר אצלי, ורק למענה תשוב,
ולמעני לא תשוב עוד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
