story

הבוקר עלה, התארגנות מהירה.

זריקת חפצים לכל עבר.

כל הספרים תוך שניה בילקוט, הבגדים מוכנים ומתותקים ללכת.

השעה הייתה סבירה, עגולה ומדוייקת. אך השעון היה קפוא ועצר מלכת.

אין פלא שזאת השעה, הוא נתקע, שוב. כמו תמיד.

שהנפת יד מהירה, לקחתי את הילקוט ביד אחת, בשניה את האוכל רצתי אל מחוץ לבית בקריאה מעומעמת- ביי אמא..

ונעלמתי. המעלית נפתחה, האוכל לתיק, הדברים מסודרים יפה.

החלום הזה, החלום המוזר הזה, המוכר.

התחלתי ללכת, בצעדים מדויקים, המשכתי, בדרך הרגילה.

האנשים הרגילים בדרך,

הנוף הרגיל. הכל, כל כך רגיל. נמאס מהשיגרה הזאת.

המבטים שננעצים כל פעם מחדש כמחטים קטנות וזעירות.

החלטתי, אני רוצה לשנות את השגרה הזאת. בפניה הראשונה פניתי, לא זכרתי כבר לאן זה מוביל.

המשכתי לפי אינסטינקטים, הלכתי בעקבות עצמי, לחפש את עצמי.

דמיינתי את הסמטאות כמבוך אחד גדול, חיפשתי את הפיתרון את היציאה, את הפתח ללב.

המשכתי לכיוונו, פניתי, והמשכתי ישר, ושיניתי כיוון. ניסיתי הכל.

תוך 5 דקות קלטתי שחזרתי לשגרה, לשגרה הרגילה כל כך.

השגרה שניסיתי לברוח ממנה כל כך הרבה.

המשכתי בשביל, נכנעתי.

הצלצול נשמע ברקע, טוב נו, השגרה- מה כבר יכלתי לצפות.

נכנסתי לכיתה, התישבתי בפינה- כמו תמיד.

חיכיתי.

חיכיתי שהמורה יכנס, כמו תמיד.

חיכיתי, וחיכיתי.

הוא לא נכנס, משהו השתנה- השגרה נשברה.

אבל אז, באופן כל כך מפתיע, נכנס מורה.

לא האחד הרגיל, מורה אחר. שונה. 

מורה צעיר- לא מבוגר. מורה, חדש ולא מוכר.

למורה הזה היה ניצוץ שונה בעיניים, היה מבט אחר.

הוא התחיל לדבר, הוא הסביר שהוא יהיה איתנו, הוא המורה החדש.

הוא המשיך לדבר ולדבר, אבל אני כבר לא הקשבתי.

השגרה,

שונתה.