לא יודע מאיפה להתחיל בכלל.

ערב יום העצמאות.

נסעתי למרכז.

נפגשתי עם כמה אנשים.

בסוף הערב.

אחרי כל האלכוהול.

נפתחה שיחה ממש רצינית.

על כל מה שעברתי בחיים.

על כל ההתעללות.

ההשפלות.

נזכרתי למה כל כך לא רציתי לחיות.

כמות הפעם שישבתי ורציתי לגמור את זה.

וזה חזר אליי.

חרדות שחשבתי שהתחילו להיעלם.

כל החלומות שמרגישים לי בלתי ניתנים להגשמה.

מתחיל לתהות לעצמי.

אם להורים לא היה העניין של האגו ו"מה יגידו".

רק היו מקשיבים.

לי.

לכל מי שאמר להם שיש בעיה.

אולי הייתי במקום אחר עכשיו.

אולי היום הייתי מסוגל לקיים קשרים עם בני אדם.

אולי כן הייתי מאמין בעצמי שאני מסוגל.

אולי לא הייתי מפחד לעשות כל דבר שלא נמצא באזור הנוחות שלי.

בקרוב אח שלי מתחתן.

אח של הכלה הוא חלק מהסיבה למה רציתי למות.

הוא והחברים שלו.

עוד לא ברור לי איך אני אצליח להתמודד עם זה בחתונה.

לא ברור לי שום דבר.

לא ברור לי למה אני עדיין פה בכלל.