לא יודע מאיפה להתחיל בכלל.

ערב יום העצמאות.

נסעתי למרכז.

נפגשתי עם כמה אנשים.

בסוף הערב.

אחרי כל האלכוהול.

נפתחה שיחה ממש רצינית.

על כל מה שעברתי בחיים.

על כל ההתעללות.

ההשפלות.

נזכרתי למה כל כך לא רציתי לחיות.

כמות הפעם שישבתי ורציתי לגמור את זה.

וזה חזר אליי.

חרדות שחשבתי שהתחילו להיעלם.

כל החלומות שמרגישים לי בלתי ניתנים להגשמה.

מתחיל לתהות לעצמי.

אם להורים לא היה העניין של האגו ו"מה יגידו".

רק היו מקשיבים.

לי.

לכל מי שאמר להם שיש בעיה.

אולי הייתי במקום אחר עכשיו.

אולי היום הייתי מסוגל לקיים קשרים עם בני אדם.

אולי כן הייתי מאמין בעצמי שאני מסוגל.

אולי לא הייתי מפחד לעשות כל דבר שלא נמצא באזור הנוחות שלי.

בקרוב אח שלי מתחתן.

אח של הכלה הוא חלק מהסיבה למה רציתי למות.

הוא והחברים שלו.

עוד לא ברור לי איך אני אצליח להתמודד עם זה בחתונה.

לא ברור לי שום דבר.

לא ברור לי למה אני עדיין פה בכלל.

למה יש לי נטייה לפתח אובססיה מפגרת לאיזה בחור?

כל פעם מישהו אחר, אובססיה שנמשכת מעל לשנה.

עכשיו זה התחיל לפני שנה (עד אז עוד הייתי אובססיבי על האקס שלי, שנפרדנו לפני 5 שנים)

הגעתי למשמרת פתיחה בבית קפה.

וכבר ערב לפני הבנתי שהבריסטה הולכת להבריז.

תכלס לא היה לי כל כך אכפת מזה, אני יודע עמדת בריסטה וידעתי שתבוא עוד מלצרית שעה אחריי.

אבל פתאום הוא הגיע.

בדיוק כשבמפתיע התחיל פיק ברגע שרק פתחתי.

כמו המלאך השומר שלי והציל אותי מהעומס.

בחור שעבד במקום בעבר וחזר לתקופה של מיוחדת מהצבא.

לאט לאט התחלתי קצת להכיר אותו.

כבר מההתחלה עלה לי החשד שהבחור הומו.

ודי מהר הרגשתי שאני נדלק עליו.

הוא נתן לי הרגשת פלרטוט מהצד שלו.

שמות חיבה, חיבוקים, נשיקות באוויר.

אבל בעולם שלנו, הברירת מחדל היא הטרוסקסואל,

אז מן הסתם לא יכולתי לשאול אותו אם הוא הומו.

גם ראיתי בחור באטרף, רק תמונת גוף, שהתיאור היה מאוד מתאים.

וגם המרחק היה מתאים.

ואז נחסמתי ע"י הפרופיל הזה.

פה כבר הבנתי שזה בוודאות הוא ושהוא בארון.

קצת אחרי זה אחת העובדות סיפרה לי שמישהו זיהה אותו מהאטרף.

הוא ביקש ממנה שלא תספר. כמובן שהיא תלך ותספר.

נגמרה לו המיוחדת.

הוא חזר לצבא.

ופתאום הוא שולח לי הודעה.

"בסוף אני חוזר היום הביתה. בוא נלך לראות סרט"

התחלתי להתלהב. בכל זאת, בראש שלי כבר דמיינתי אותנו מתנשקים בדרך חזרה מהסרט.

בסוף היתה תקלה בקולנוע וישבנו בבית קפה.

דיברנו קצת.

המשכנו לדבר.

הוא התחיל לספר לי שהוא מודע לזה שכולם חושבים שהוא הומו אבל הוא סטרייט לגמרי.

אוקיי.

בשלב כלשהו הוא שאל אותי אם אני רואה את עצמי בזוגיות.

כמובן שנלחצתי כהרגלי.

עניתי שלא.

בכללי גם אמרתי שבחיים לא הייתי בדייט.

הוא הופתע.

אמר "אני מרשה לך להחשיב את זה כדייט אם בא לך"

שילמנו.

הוא החזיר אותי הביתה.

התמהמתי קצת לפני שיצאתי מהאוטו.

חשבתי אולי מה שדמיינתי לפני יקרה.

לא קרה.

הלכתי הביתה.

פאק, התאהבתי.

עברה שנה.

דיברנו קצת פה ושם.

אבל שום דבר לא קרה.

רק פעם אחת הוא בא כשהייתי במשמרת ערב.

היה עם בחור שאני יודע שהוא הומו.

הרגיש לי כאילו הם ביחד.

הציע לי לבוא איתם לפאב אחרי המשמרת.

אבל סירבתי.

מרגיש פספוס כל כך גדול.

הוא לא יוצא לי מהראש.

חשבתי אולי סוף סוף משהו יוציא אותי מהבדידות הארורה הזאתי שהתעלקה עליי.

אבל לא.

לעולם לא.