את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בסמרטפון לפני כשלושה ימים ואז לא יכולתי לשמור אותו והוא נמחק. כל כך התרגזתי עד שלא הייתי יכול לכתוב הכל מההתחלה. אבל כנראה זה לא היה כך סתם - אולי היה בזה סימן לבאות.
מחלונות חדרי וחדר האוכל במחלקת השיקום אני צופה בביתי. לו הייתי פורס כנפיים ונוחת שם לאחר דקותיים. כך כבר ארבעה שבועות וחמישה סופי שבוע. אני רואה את הבית כמו משה שראה את הארץ המובטחת על הר נבו, ולא יכול היה לבוא בה.
כן, ארבעה סופי שבוע לא יכולתי לצאת לחופשות כמו רבים מהמשוקמים האחרים. כפי שכבר כתבתי - החופש היה במרחק עשרים וארבע מדרגות אל הבית ומהבית.
אז השבוע הצלחתי לעלות ולרדת מספר מדרגות כזה, מספר פעמים. וכל המשוקמים התבוננו בי בהערצה על צעדיי בחדר האוכל ובמחלקה. חלקם מחו דמעות. והצוות והפיזיותרפיסטים מכנים אותי חניך מצטיין. המרפאה בעיסוק ציינה בפניי שאני המטופל הראשון שלה שהולך כל כך טוב תוך זמן קצר. כל כך טוב, עד שהפכתי לאובייקט הצגה של מנהלת מחלקת השיקום בפני מתמחים וסטודנטים לרפואה.
וכרגיל מדי יום חמישי אני מתבקש להבדק, להישאל ולהדגים בפני המתמחים. הבוקר התחיל בכך שתרגלתי כניסה ויציאה מהמכונית עם פרוטזה. נשמע פשוט, אבל לא בהכרח טריוויאלי. זוגתי הגיעה עם הרכב בתאום עם הפיזיותרפיסט שלי בשעה שמונה וחצי בבוקר. מחלק האוכל איחר, כך שאפילו לא הספקתי לאכול ארוחת בוקר. התרגול עבר בהצלחה. אני מסוגל להתמודד עם מדרגות ואני יכול להכנס ולצאת מהרכב - היציאה לחופשת סופ"ש אפשרית סופסוף.
אבל פתאום התעוררה דילמה. לזוגתי והבת היתה התחייבות קודמת למשהו בתל אביב שלא ניתן לדחות ביום שישי בבוקר. כשקבעו את המועד הן לא העלו על הדעת שאוכל לצאת לחופשה עד תאריך זה. לבן יש משמרת במלון. לכן במקום לצאת לחופשה כמו כולם, אוכל לצאת מכאן בשישי (היום ) רק בשש בערב. וצריך לחזור ביום שבת בערב. למרות שאין יותר שום פעילות, לא הסכימו לשחרר אותי כבר ביום חמישי בערב. מין כללים של משרד הבריאות לכאורה. איזו דילמה! האם שווה לצאת בכלל, או לוותר ולבלות כאן עוד סופ"ש? ואולי לוותר, כי במילא אני עומד להשתחרר ביום שלישי?
הדילמה נפתרה לצערי באופן קפקאי למדי. כאמור אתמול (יום חמישי) - עמדתי והלכתי על הפרוטזה למעלה מארבע שעות, בניגוד לפרוטוקול ההסתגלות - למען המדע והרפואה ושילמתי על זה. כאמור התחלתי באימון כניסה ויציאה לרכב, לאחר מכן שוב עליה וירידה במדרגות והליכה בגינה בחוץ ומשם צעדה ועליה למחלקה לעמוד לרשות מנהלת המחלקה בהרצאה לסטודנטים, כשאני נושא ההרצאה והבדיקה. אחר כך ירדתי למכון הפיזיותרפיה שבו שוב הייתי צריך לדגמן בפניהם הורדה והרכבת הפרוטזה. לאחר מכן הליכה הלוך ושוב במסדרון הארוך , כאשר הפמליה מתבוננת ומנתחת את הליכתי מספר דקות, ואז צופה כיצד אני עולה ויורד מדרגות. עולים ברגל הבריאה ראשונה ויורדים עם הרגל עם הפרוטזה.
בקיצור, עייף הורדתי את הפרוטזה לאחר למעלה מארבע שעות. הפסקה קצרה לארוחת צהריים. באחת בצהריים שבתי לפיזיותרפיה הולך עם הפרוטזה ואז שעה אימונים בחדר כושר. בערב הרכבתי שוב את הפרוטזה - הלכתי וישבתי איתה לפי הפרוטוקול ובכל זאת הגעתי למסקנה שעדיף לחזור לחופשה בבית, אפילו קצרה.
היום בבוקר התעוררתי בציפיה לחופשה בערב. יצאתי בהליכה לגינה וישבתי שם מעט; נהנה מהשמש האביבית - חולם שיגיע הערב שבו אצא לחופשה. אבל...
כששבתי לחדרי וחלצתי את הפרוטזה, נבהלתי נורא - שלפוחית צמחה לה באזור הגדם. הרופאה התורנית ביקשה חבישה יבשה וריתקה אותי לכסא הגלגלים עד ליום ראשון בבוקר. השלפוחית מלאת הנוזל לא התפוצצה וצריך לתת לנוזל להספג חזרה לרקמה.
ביום ראשון בבוקר איני יכול להמשיך בפזיותרפיה וצריך להמתין לפסק הדין של מנהלת השיקום. הפסקת השיקום ושליחה הביתה ולחסדי קופת חולים. ואולי השיקום יתארך ולא אשתחרר ביום שלישי? מה אני אשם שעדיין לא התאימו לי כהלכה את הפרוטזה והיא לוחצת מדי במקום שלא צריך?
עוד סופ"ש משעמם. החמישי במספר מאז בואי. אחד משני שותפי לחדר השתחרר ולפי שיטת המיטה החמה הביאו במקומו חולה לאחר ארוע מוחי. ביום הוא ישן ובלילה הוא רוצה כל הזמן שיסובבו אותו במיטה או לעשות פיפי. והוא באמת לא צריך כי הוא מחובר לקטטר. והוא שוכח איפוא הפעמון, גם כשהוא קשור לצווארו לכן צועק לאחים ולאחיות. וכשמודיעים לו באינטרקום שהם עסוקים כרגע עם חולה אחר ועוד מעט יגיעו, הוא מצלצל שוב וצועק שלא מענין אותו שהם עסוקים. האיש הזה מנהל באחד מרשתות המזון והוא רגיל לצעוק על העובדים - כך מספרים עליו. הוא ומשפחתו ממש מגעילים ומתנשאים, מתעלמים מאיתנו ואפילו לא אומרים שלום. הם גם יושבים לידו בביקורים ומפריעים לנו עם הרעש שלהם. אבל בלילה הוא מצווה כמעט שנעזור לו. אני לא מבין מדוע לא מרכזים חולים כמוהו בחדר אחד. אולי צוות הסיעוד מצפה שאנחנו נעזור לו במקומם? אז שישכחו מזה. אני לא מתכוון לצלצל יותר עבורו בפעמון. שיצווה הוא עליהם ויתן לי לישון. במיוחד שהוא אדם כזה אנטיפט ומחשיב את עצמו.
אז מה אומר ומה אספר? אפילו לישון לא נותנים כאן בסוף השבוע הזה. חדר האוכל התרוקן בשבע בערב ממעט המאושפזים שהלכו לישון ואני יושב בדד וכותב את הפוסט הזה. וחושב על העתיד של ישראבלוג - האם כל שכתבנו כאן ימחק. קשה לי לתאר שאולי גם לא אוכל להמשיך לעדכן אתכם ולשתף. סופ"ש אפור בהחלט, להמשך אופטימי? כולנו חייבים להרתם ולהציל את ישרא-בלוג.
שבת שלום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה