חשיבה חופשית

עוד כאשר כתבתי כאן כבר מזמן פרק ראשון על זכרונות ילדות, הבטחתי לפחות עוד פרק והנה זה בא. כשהיינו ילדים בתקופה של טרום הטלוויזיה וכמובן המחשב והסמרטפון, היו לנו חיי חברה פעילים ברחובות בסביבת הבית. אחד הדברים שריתקו אותנו הילדים הם כל המשוגעים והמוזרים והייתה גם מכשפה שרדפנו אחריה ובעצם היא רדפה אחרינו - אך לא יכלה לזריזות של ילדים שהתפזרו לכל עבר מפניה. אבל עוד נגיע אליה. ולא רק על מוזרים אספר, אלא על הטיפוסים הצבעוניים של אז. טיפוסים שלא ידענו את שמם, אלא רק בכינויים שנדבקו להם.

אתחיל במשוגעים. משוגעים מאוד מרתקים ילדים. אותנו בטוח. אתחיל ב'קלרה המשוגעת', שבעצם היום אני לא בטוח אם הייתה באמת משוגעת או מפגרת. היא נראתה אישה בלי גיל, מאלה שיש להן שיער מאפיר גם בגיל צעיר. היה לה קול מאנפף מעצבן כזה. ואנחנו הילדים לפי המצברוח, פעם היינו עוקבים אחריה וצוחקים ופעם היינו משוחחים איתה, מעמידים פנים רציניות (וצוחקים בפנים) והאמת שהיא לפעמים שיתפה פעולה. לפעמים הייתה שולפת גלויה ששלח לה איזה קרוב משפחה וביקשה אם אנחנו מוכנים להקריא לה. אלא מה, לא נקריא לה? - זה נורא מעניין לקרוא גלויות אישיות שכותבים לאנשים, ובמיוחד לקלרה המשוגעת.

והיה גם 'צביקה המשוגע' שהיה עדיף לא להתעסק איתו אם חפצים חיים היינו. הולך, מנפנף בידיו באוויר, ממלמל וצועק ככה משום מקום ליצורים דמיוניים. והיה האילם שאותו אנחנו הילדים החשבנו למשוגע והוא היה איש גבוה ודק עם שומה בולטת בפנים. אז היינו בטוחים שהשיר הזה הוא עליו:

וכמו בשיר הוא נעלם יום אחד ויותר לא היה איש אילם גבוה ודק. והיה לנו עוד איש אילם שלא ידענו את שמו. ובעצם איני יודע אם היה באמת אילם, כי תמיד שתק. איש כבן חמישים פלוס שעמד בקרן רחוב עליו מעיל עור חום ישן, בחורף ובקיץ, בגשם ובשרב. עומד על המדרכה ולא זז מבוקר עד רדת החשיכה - לא שותה לא אוכל. לפחות אף פעם לא ראינו. והוא עמד תמיד באותה נקודה מתבונן לכביש מבלי לזוז, כממתין למשיח. הילכה השמועה שהוא מחכה לבתו שאף אחד לא יודע מה קרה לה.

והכי מרתקת הייתה 'המכשפה הזקנה' שגרה לבדה בצריף בודד בשדה בור שהיה מתמלא קוצים בקיץ ושלוליות בחורף. אהבנו להדפק על דלתה ולשיר בחטף ובקול רם "מכשפ'לה רעה תחתונים וגופיה'. בורחים בהתרגשות ומתפזרים לכל עבר כשהיתה יוצאת, נראית כמו המכשפה של עמי ותמי, רצה ומנפנפת לעברנו במקלה. אבל לימים הופיעה בשכונתנו ילדה חמודה, עולה חדשה מרומניה שהגיעה להתארח עם הוריה לכמה ימים באחד הבתים. לתדהמתנו ראינו אותה מבקרת את המכשפה בביתה ויוצאת לאחר זמן בריאה ושלמה. כמו אליסיה הבת של המכשפה בספר של המומינים.

ובדרך לבית הספר לצד שביל עפר ארוך בשדה בור, מול עץ בודד ניצבה בודדה ביקתה גדולה מעץ - צבועה ירוק וגג רעפים אדום דוהה בראשה. גר בה אדם מסתורי ביותר, שכינינו אותו מוישה פוּפְציק. פופציק בגרמנית זה חמישים. מה מקור הכינוי של האיש, שיערו השחור מגיע עד מותניו - לא ידענו. ידענו רק שהוא אינו מדבר עם איש וכדאי להתרחק ממנו. אני זוכר יום אחד שראינו אותו שוחט בשדה כבש פועה מרה בסכין ארוך וחד. וואו, כמה שהוא נראה מפחיד עם הסכין ושלולית דם סביב. גם אינני מבין עד היום מדוע יום אחד שמענו בבית הספר רעש ומהומה מכיוון השדה ליד הבקתה של מוישה פופציק  וראינו בתדהמה את השמש (ככה קראו אז לשרת) של בית הספר אוחז בכבש שמנסה לברוח ושוחט אותו בשדה השחיטה הזה - בדיוק במקום ששחט מוישה פופציק.

בשדה הזה שהייתי צריך לעבור בשביל העפר הארוך כל יום בדרכי לבית הספר וחזרה -  הייתי רץ כל יום במהירות מפחד מוישה פופציק, ובחורף מפחד שיפגע בי ברק כשאעבור ליד העץ הבודד שמול ביתו.

והיו עוד אנשים ססגוניים בילדותי. בחוף הים היתה מוכרת בייגלה מבוגרת ג'בארית שזופה, מסתובבת יחפה עם בגד ים שחור וכובע ים מגומי,  בייגלך תלויים מושחלים בשרשרת מחוט שפגט וצועקת  בייגלה-בייגלה-בייגלה-במבה. מהר בצמוד כזה, מילה מחוברת לשניה באופן שאף אחד לא יכול לחקות. והיה מוכר הקרטיבים, שהסתובב בחוף עם ארגז עץ תלוי על צווארו ברצועה של תריס, ארנק צמוד לחגורתו סביב בגד הים - וצועק קרטיב לימון לימונרו קרקרקרקר, ררררר... מדי פעם שולף קרטיב ומפשפש בארנקו להחזיר עודף. והיו שני אחים שהייתה להם עגלה קטנה עם סיר גדול מהביל, שמכרו תירס. ממליחים במלחיה ענקית ומגישים במלקחיים קלח עטוף בעלה תירס. כמו בסיפור תירס חם בים בם בם.

והיה עוד מוכר תירס חביב שהגיע מדי יום לרחוב בשכונה - בשעה ארבע ושלושים אחר הצהריים בדיוק. הייתי קונה אצלו קלח תירס בחמש אגורות שנתנו לי הורי. יום אחד הפסיק להופיע ולא הבנו לאן נעלם. לאחר ימים רבים הוא שב לאחר מחלה. ליוויתי חבר שקנה אצלו תירס והמוכר החביב הגיש גם לי. אמרתי לו שלא ידעתי שיבוא, אין לי במה לשלם. הוא חייך ואמר, תשלם לי מחר. למחרת כבר לא הגיע. ימים רבים הסתובבתי בכיס עם עשר אגורות ונשארתי חייב לו מאז ועד היום הזה.

היו עוד כמה טיפוסים, שהגיעו למכור לילדים בשכונה. היתה מוכרת תפוחים על מקל מצופים בגלזורה אדומה כמו סוכריה,  והיה מוכר 'צמר גפן' מסוכר ורוד על מקל  (אם אני זוכר, נדמה לי שקראו לזה אז 'נשיקה') - אבל את אלה ההורים לא הרשו לי. זה לא בריא ויקר, כך אמרו.

כל אחד מאלו שתארתי כאן היה אישיות צבעונית בפני עצמה. מייצגים בשבילי עולם ילדות שנעלם.