חשיבה חופשית

ברלין היא העיר שגרתי בה הכי הרבה זמן (און אוף) בחו"ל למעט וושינגטון בירת ארה"ב. שמונה פעמים יצא לי להיות שם מסיבות מקצועיות לתקופות שבין שבועיים לארבעה חודשים. אוניברסיטת פריי העמידה לרשותי דירת קרקע מרווחת בת שלושה חדרים - בנויה כולה עץ והכל ירוק סביבה. אני זוכר שכל הריהוט בדירה היה עשוי מעץ אורן, הסקה נעימה חיממה את הדירה ואת העכבישים בעלי גוף קטן ושמן ורגליים דקות וארוכות - שנכנסו לבית להתחמם, ואני נהגתי לשאוב אותם יום יום יחד עם הקורים בשואב האבק.

גרמניה בשבילי היא ארץ הנקניקים והאופרה. בכל פעם שאני שם, אני מבקר בבית האופרה. ובשהייה ארוכה -אפילו מספר פעמים. אין אני מבקר בבתי אופרה באיטליה וצרפת כמו בברלין שבה אני שומע את  האופרות בגירסה הגרמנית שאני מבין. שמעתי את ההפקות הגדולות של אאידה, לה טרוויאטה, חליל הקסם, פאוסט (שסיים את הפוסט הקודם) והרשימה ארוכה. אני לא חוסך בכסף ובשביל אופרה תמיד קונה כרטיסים במקומות טובים. בארץ צפיתי באופרה רק פעמיים בבית האופרה בתל אביב, הזמרים הישראלים לא רעים, אך ההפקות אינן משתוות לאלו שראיתי בגרמניה וארה"ב. והמחיר כאן? שחיטה. וצריך להזמין הרבה זמן מראש, אם אינך מסתפק במקום בשורה האחרונה בצד.

אמרתי נקניקים? מי שלא אכל נקניקים בגרמניה, אינו יודע טעם נקניק אמיתי מהו. אני לא צוחק, בארץ אני לא אוכל נקניקים. לא רק משום שהם מלאים בכולסטרול, אלא משום שהם מלאים בכימיקלים ומלח וטעם לוואי של כשרות שאין אני מסוגל לאכול. אני חושב שבברלין קניתי על המשקל כל סוג נקניק אפשרי - יסלחו לי הצמחוניים, אבל הם מאוד מאוד טעימים. וואו, אני מזיל ריר כשאני נזכר בהם. אבל היה נקניק אחד בלבד שזרקתי לחתולי הזבל לאחר שטעמתי פרוסה קטנה. כנראה, שהמוח לפעמים מדחיק משמעות הדברים. כשטעמתי מה- BLUT WURST, נפל האסימון שבעצם אני אוכל נקניק עשוי באמת מדם.

האמת שלא כל כך נרתעתי בשל המשפט המקראי "והדם הוא הנפש", הרי גם בני שבט המסאי באפריקה מקיזים דם מפרה לכלי ומערבבים אותו עם חלב פרה חמוץ. מאכל תאווה זה בעיניהם. הם נמנעים משחיטת הפרות יקרות המציאות ומקיזים רק את דמן שמתחדש (כמו שמתחדש אצלנו כאשר אנחנו תורמים דם). זרקתי את הנקניק הזה כי הוא היה דוחה בטעמו (ד"א, יש לו צבע ורדרד ולא אדום - כמו צבע הקדירה של שבט המסאי). אבל גם שאר הנקניקים מזילי הריר מכילים שאריות דם, יותר מאשר הבשר המכובס במלח ומוזרק במים עם כימיקלים בארץ הקודש. והטעם של הנקניקים הלא כשרים האלו, אוי איזה טעם. יסלחו לי חובשי הכיפות, אבל אספר לכם בסוד את שאמרה לי פעם אישה חרדית: " הייתי מתה לדעת פעם אחת טעם  צ'יזבורגר מהו". שתקתי. מה אומר לה? שזה טעים מאוד?

וארוחת בוקר בגרמניה שבה אתה מניח על גבי פרוסת לחם כפרי -  פרוסת נקניק משובח על פרוסת גבינה צהובה - טעם גן עדן. תגידו, מדוע גם הגבינות הצהובות בארץ בעלות טעם לוואי של כימיקלים? ואולי מזל שכך. בארץ קל לי לוותר על נקניקים וגבינות צהובות ולשמור על הבריאות והגזרה. טבעוניים, אל תחגגו על מה שאני אומר. כי אצלי אין הכל או לא כלום. אני אוכל בשר וגבינות יאמי טעימים (ולא תחליפים תפלים) בכמות מוגבלת ומאוזנת במזון צמחוני (לפי תזונת הזון - למי שזוכר). אני לא זאב ולא כבשה - נולדתי אוכל כול, וכזה אשאר.

בית האופרה בברלין

וכשהייתי בפעם הראשונה בברלין, היא הייתה חצויה בחומה המפורסמת - חלקה שייך לגרמניה המערבית החופשית וחלקה שייך לגרמניה המזרחית הקומוניסטית דאז. ואני זוכר שעברתי לברלין המזרחית כתייר לביקור של יום אחד, לאחר שקיבלתי אשרת כניסה. אני זוכר את החצייה באוטובוס תיירים. בנקודת הגבול הורידו אותנו מהאוטובוס ובדקו שבאוטובוס אין עיתונים וחומר תעמולה. הכריחו אותנו להחליף לפחות עשרים מרקים מערב גרמניים במרקים מזרח גרמניים שלא שווים דבר במערב - ומה שלא ניצלת שם אתה יוצא עם נייר שאפשר לנגב בו את...

והצמידו לנו מלווה גרמנית מטעם המשטר על כל צעד ושעל ושתפקידה לפקוח עין      ולוודא שאף אחד אינו עוזב את הקבוצה.

בביקור במוזיאון פרגמון הגדול והמרשים (שהיה אז בברלין המזרחית) לא שמתי לב לשלטים וצלמתי עם פלאש. קצינה מזרח גרמנית נגשה אלי בפנים חמורות סבר ודרשה שאפסיק לצלם. לא  תאמינו, אבל כשפיתחתי את סרט הצילום - כל התמונות שצילמתי במוזיאון  היו שרופות.  כנראה שהם השתמשו באיזושהי טכנולוגיה מגבירת פלאש ושורפת את הנגטיב.

כשחצינו חזרה, שוב הורידו אותנו מהאוטובוס עם המטען  לפני מעבר הגבול ושוטרים מזרח גרמניים עברו עם כלבים ומוטות שבקצותיהן  מראות, ובדקו אם אין מישהו שמתחבא בתא המטען של האוטובוס. וליתר ביטחון דקרו את תא המטען במעין קילשונים.  תמונות הנאצים מתקופה קודמת חזרו אלי במלוא עוזם. וכשעברתי לברלין החופשית חשבתי האם כך יהיה גם אצלנו - שני חלקי ירושלים, המערבית והמזרחית יופרדו בחומה/גדר ואת בירת ישראל ופלסטין כאחד תפריד נקודת גבול כזו, עם טקסי גבול דומים כאלה. חציתם פעם את גבול ירדן ובזבזתם שעתיים מחייכם עד שקיבלתם חותמת בדרכון? אין בעולם עיר שהיא בירה של שתי מדינות. זה לא דבר טבעי, תאמרו מה שתאמרו.

ברלין החצויה- מעבר הגבול 1984 

וכשחזרתי לברלין המערבית הרגשתי פתאום את רוח החופש. כנראה שבברלין יש לי חזות של גרמני כי פונים אלי ברחוב לשאול איך להגיע לכאן ולשם.  תמיד חשבתי שאם הייתי שם בשואה, הייתי אולי שורד בגלל החזות שלי שאינה מסגירה את יהדותי. ובבית המלון מתיישבות בשולחן לצידי ולמולי לפרישטיק (ארוחת בוקר) שתי גרמניות זקנות חייכניות שלא מפסיקות לפטפט איתי.  ואני חושב שלפי גילן היו קרוב לוודאי נשות נאצים שרצחו את מרבית משפחתי. וכשנכנסתי לחנות צעצועים לקנות משהו לאחיין שלי, המוכר שגילו מתאים לאיש אס אס לשעבר שואל אותי לגיל האחיין וכשאני אומר לו שהאחיין בישראל - אני רואה עננה עוברת בעיניו וכנראה גם בשלי. אני רואה שם נאצים בכל מקום, למרות שהמלחמה הסתיימה מזמן. זוהי שריטה של דור שני.

אז גרמניה וברלין מאוד יפות, האוכל טעים לי שגעון (חוץ מנקניק דם) - קרתופל, גריוול ושמאלץ (תפו"א, בצל מטוגן ושומן עור אווז), כמו בבית אימא. אני מבין את שפתם, נראה כמותם, לבוש כמותם בחליפות ועניבות, אוכל בבתיהם של המארחים שלי, יוצא איתם לפגישות עסקיות במסעדות, שותה כוס יין או בירה איתם, הם מחייכים אלי, צוחקים איתי ... אבל כל אדם שני מרגיש לי שם נאצי פוטנציאלי. בוודאי מצאצאיהם. 

לפעמים אני מוצא באינטרנט דברים שבכלל לא חפשתי ורק אלוהים יודע איך הגעתי אליהם. כמו למשל הסרטון הקצרצר מאוד הזה:

אני לא יודע מה עשתה לכם הצפייה. אני מודה שאני החסרתי פעימת לב. רציתי לדעת אם נבהלתי בגלל גורם ההפתעה ולכן צפיתי בזה שנית. אבל למרות שהייתי מוכן הגעתי שוב למצב שבו האימה השתלטה לשבריר שניה. לא רציתי לראות זאת שוב לעולם, אלמלא הסרטון היה השראה לפוסט הזה שנושאו אימה קמאית. 

לקח לי זמן למצוא שוב את הסרטון הזה , ואני שוב מודה שהצפייה בפעם השלישית לא הייתה קלה יותר. אני אומר לכם, יותר לא אצפה בזה, גם אם ישתלט עלי מזוכיזם אפל - אני לא יודע מה אתכם. אתפלא אם יש מישהו כאן שיכול לצפות בזה בשלוות נפש (למרות הידע שהסרטון מבוים).

ובעצם ההקדמה הזו מעלה את השאלה מאין מגיעים פחדי האימים שלנו. לא אחדש שלכל אחד יש פחדים שממלאים אותו אימים. אשר גורמים לו לבעתה בלתי נשלטת.

למשל, כשהייתי בשיקום האחרון - סטודנטיות מתנדבות מבצלאל הביאו לקראת פורים מסכות פלסטיק לבנות וערכות צבעים. בסדנא שארגנו איפשרו לכל המעוניין חווית יצירת מסיכה. בסיום הדביקו את המסכות המצויירות על שמשות חלונות חדר האוכל. אבל, תוך זמן קצר מישהו עלום הוריד את המסכות, למעט אחת, והניח אותן במקום חבוי ליד לוח המודעות, עד שנעלמו גם משם (שאר הקישוטים בחדר האוכל נשארו עד לאחר פורים).

אז לא הבנתי שהמסכות הפחידו מישהו, עד שלאחר כשבועיים הגיעה אישה כבת שלושים פלוס שהייתה מורדמת ומונשמת במשך חודש בשל זיהום של חיידק. בעקבות ההרדמה הארוכה, היא סבלה מאובדן זכרון זמני, מחולשת שרירים וחוסר יכולת ללכת. לכן הגיעה לשיקום. זמן מה לאחר שהעירו אותה מהתרדמה היו לה הזיות - היא ראתה סביבה נחשים ותולעים שמילאו אותה אימה. היא הייתה בטוחה שהיא אכן רואה את זה ומסכנים היו בני המשפחה שלידה.

לאחר שכבר יצאה מההזיות האלה התחילה להגיע לחדר האוכל, תמיד בלווית בנה הצעיר בן הארבע עשרה. ואז היא ראתה את המסכה שהייתה תלויה בחלון. הנה משהו שמזכיר את המסכה הזו (כי לא צלמתי אותה):

וכשראתה את המסכה הזו נמלאה אימה וצעקה בחדר האוכל שהמסיכה מפחידה אותה ומי שעשה אותה חולה נפש. לאחר שהאנשים התפזרו מחדר האוכל, בנה הסיר את המסכה מהחלון והעלים אותה.

נשאלת השאלה מה כל כך הפחיד את האשה הנורמטיבית לחלוטין הזאת. היא אישה מאוד חכמה. קצת שתלטנית אבל פיקחית. פחדים מסוג כזה אגורים במרכז במוח שנקרא אמיגדלה. מקובל לחשוב שחוויות אימים שעוברים עלינו במשך התנסויות בחיים מוטבעות במרכז העצבי הזה במוח, וגם שעות רבות עם פסיכולוג בדרך כלל לא ימחקו את הפחדים האלה. גם לא שום רציונאליות. הפחדים האלה מכונים פוֹבּיוֹת. מרכז הפחד הפרימיטיבי הזה באמיגדלה שבמוח משותף לנו כמו בחיות.

אינני יודע איזו אסוציאציה לחוויה מסויימת עוררה המסכה הזאת אצל אותה אישה ונצרבה באמיגדלה שלה. אבל, זה הזכיר לי מסכה של שטן שקניתי בארה"ב לכבוד מסיבת הלואין שהוזמנתי אליה. בעצם אינני יודע מדוע אני קורא למסיכה הזו מסכה של שטן. לא זכור לי שנפגשתי אי פעם עם השטן. אך מכיוון (מסיבות שתבינו מיד) כבר נפטרתי מהמסכה הזו - חיפשתי מסכה דומה בגוגל תמונות תחת מילות החיפוש

 "devil mask", "Satan mask "  . והופתעתי שלמעלה מתשעים אחוז מממסכות השטן הרבות הן בצבע אדום. רק מיעוט בצבע שחור. שדים לעומת זאת רובם בצבע שחור. מעניין שכאשר קניתי את המסכה -לא היה על האריזה שום תאור מהי. אני החלטתי ללא כל היסוס שזו מסכה של שטן. אם כך שטן טבוע גם במוחי כצבע פנים אדום והמסכה הספציפית שקניתי דומה לזו:

ובכלל מרבית המסכות בגוגל תמונות אינן רק אדומות אלא כולן מזכירות דגם דומה. אני מניח שאף אחד מאיתנו אינו זוכר שראה שטן בחייו. אולי רק בחלום. אז מדוע שטן חרות בתודעה האנושית כדגם אדום פנים טיפוסי? האם זה נובע מכך שזה מה שהראו לנו בספרות וסרטי ילדים?  נשמע סביר, אבל הסיפור האמיתי הבא מעורר אצלי תהיות. למרות שנושא כזה נראה רחוק מנושא הראוי לדיון מדעי, אני כמדען תוהה גם על תופעות שרובנו כבר מזמן לא נותן דעתו אליהם.

אז אמשיך בסיפור מסכת "השטן" שרכשתי בארה"ב. כשבני היה בן כשלושה חודשים הוא שכב על הספה הרחבה בסלון. הוא עדיין לא היה מסוגל להתהפך, כמובן גם לא לזחול. איני זוכר מדוע, אבל נכנסתי לסלון עם המסכה וגלימת שמיכה כדי להשתעשע עם הבת. אבל הבן ראה והזדעזע קשות. למרות שבגיל כזה אי אפשרי מבחינה מוטורית - הוא קפץ באויר והיה לא רחוק מנפילה לשטיח שליד הספה. הוא רעד מאימה עד שאפילו לא היה מסוגל לבכות מרוב הלם. כמובן שמיד הורדתי את המסיכה מפני בנוכחותו, חיבקתי והרגעתי אותו. אבל למרות שהרחקתי את המסיכה הזו, הוא זוכר עד היום את המסיכה המפחידה הזו - זכרון שנותר מגיל מספר חודשים מועט. חשוב לציין שמסיכה של אריה או זאב לא גרמו לו כלל לפחד (ניסיתי את זה).

מכאן נשאלת השאלה מהיכן הגיע הפחד הנוראי הזה אצל תינוק בן שלושה חודשים ממסכת שטן? תינוק שלא נחשף עדיין לשום פולקלור ודעות קדומות. האם קיימת במוחנו תודעה מולדת של שטן ושדים? או אולי בעצם טבועים במוחנו דפוסים מולדים שמעוררים בכלל האנושות את הזיקה לאותה דמות שמתפרשת בכל התרבויות כולן כשטן או שד. למשל מה מעוררים בכם הדפוסים הבאים? 

 סביר מאוד שאם תציגו דגמים אלו לתינוק הם יעוררו בו חוסר נוחות עד כדי בכי, אפילו הסטרי. אז מהיכן מגיע הפחד הזה?

אינני מאמין שכמדען אני מעלה את זה על הדעת, אבל כרגע אינני יכול לסתור כפי שאני לא יכול להוכיח את זה: האם נולדנו עם תודעה הסטורית של מפגש קודם עם ישויות מסוג זה? אבל נסו לחשוב מדוע תמונת פנים של אריה או דוב אינם מעוררים לא אצל תינוק ולא אצל מרביתנו אימה כזו (אלא אם נתקלנו בהם בחיים בנסיבות מסוכנות)? מדוע האחרונים אינם גורמים לנו "לפחד מוות" כזה?  חשבתם פעם מדוע בכלל אנחנו מכנים את רגשות האימה והפלצות שמתעוררים בנו - "פחד מוות"? האם חשבתם פעם על כך שנולדנו מהאין ונשוב אל האין? כלומר, שהגענו ממוות ונשוב אליו? האם דפוסי הפחד האנושיים המשותפים הטבועים בנו מגיעים ממפגש אינסופי עם המוות?

אז מדוע אנחנו בכלל פוחדים ממוות? מדוע למרות שהתחלנו מהאין אנחנו פוחדים לשוב לאין? אך האם זה באמת אין? ראו הכתבה האם יש חיים לאחר המוות?

לסיום כמה דקות של נחת עם מפיסטופלס (שם נרדף לשטן) 

ורסוס פאוסט: 

* פאוסט הוא מופע האופרה הראשון בחיי שנוכחתי בו, ביום הולדת חמש. התאהבתי אז בקטע הזה. "זמרי האופרה" היו בובות בגודל אדם בביצוע להקה איטלקית שהגיעה למספר מופעים בארץ. את פאוסט במופע אופראי מלא ומרשים צפיתי באולם האופרה של ברלין, עשרים ושלוש שנים לאחר מכן.  

הפוסט הזה עוסק בהשלכות מחקר שפורסם היום כמעט בכל אמצעי התקשורת הכתובים, בארץ ובעולם (ועוד אדבר בהמשך על תופעת העדר הזו בהמשך). במחקר הזה עקבו אחר תנועת אוכלוסיית איילים באזור הגבול שבין צ'כיה לגרמניה. אולי תאמרו שזה מעניין כמו גידול חסה בשטחים, אבל לא ולא ולא. תוצאות המחקר הזה לא סתם התפרסמו בכל כך הרבה מקומות. אפילו עיתון מעריב שנמצא בשלהי גסיסתו – פרסם כתבת ענק על המחקר הזה בעמוד השער האחורי.

במאמר מוסגר, יתכן שהמהדורה המצומצמת של עיתון מעריב (שפרסם היום את הכתבה על מחקר הצבאים הצ'כי) היא האחרונה לפני סגירה סופית של העיתון. כי אמנם ג'רוזלם פוסט מעוניין לרכוש את מעריב, אבל נכון לעכשיו הממונה על ההגבלים העסקיים לא אישר את העסקה. ביום חמישי הקרוב יתקיים דיון מכריע בבית המשפט ואשר יקבע אם ינעץ המסמר האחרון בארון המתים של מעריב, שיצטרף אז לבית הקברות של עיתוני ישראל: חדשות, דבר, על המשמר, והעולם הזה. הייתי יכול לעשות מזה מטעמים בבלוג האקטואליה שלי לשעבר, שגם אותו קברתי (בעצם פוליטיקלי קורקט - "השהיתי" - השהיה מאוד פופולרית בימים אלה) בעיקר בשל חוסר עניין לציבור – אז אולי אשאיר את הדיון על מה שקורה לעיתונאות הישראלית למישהו אחר כאן בישרא.

ואשוב לעיקר. מדוע הכתבה על מחקר הצבאים (שנראה שולי לחלוטין במבט ראשון) הייתה ראויה בעיניי עורכי מעריב להתפרסם בדף שער? אולי תאמרו שלעיתון שעומד בפני סגירה כבר אין יותר שיקולי רייטינג, אבל המחקר הזה תפס כותרות גם במיטב אמצעי הידיעות העולמיים. ראו דגימה בתמונה הבאה:

ומכאן אפשר לראות דוגמה מצוינת לתופעת העדר של אמצעי התקשורת.  מקור פרסום המחקר הוא כנראה סוכנות הידיעות AP וכל האחרים כותבים אותו הדבר וממחזרים תמונה זו או אחרת מאלו שפורסמו על ידי סוכנות AP. ועוד דבר מעניין הוא שכולם מצטטים בשמו של מדען ש"האיילים הם חיות שמרניות"

אז הנה כמה מילים בקצרה על המחקר הזה ולאחר מכן אביא את הדרש שהוא הרבה יותר מעניין וחשוב לדעתי לגבי המין האנושי עצמו. הרקע למחקר הוא ההשלכה של המלחמה הקרה בין המערב למזרח על אוכלוסיות הצבאים שמשני צידי הגבול בין צ'כיה לגרמניה. בגבול הזה הציבו בזמן המלחמה הקרה גדר חשמלית שמנעה מאדם וחי מעבר חופשי בין שתי המדינות. הגדר החשמלית הזו מנעה מהאיילים לחצות את הגבול. המחקר שנערך ב-300 איילים משני צידי הגבול שהוצמדו להם משדרי GPS הביא למסקנה מרתקת. למרות שהמלחמה הקרה הסתיימה והגבול הזה פתוח כבר עשרים וחמש שנה – אוכלוסיות האיילים נשארות מופרדות,  כל אחת משני צידי הגבול, שכבר לא קיימת בו כל הפרדה פיזית. כל האיילים היום כבר נולדו לאחר המלחמה הקרה. אז מה מפריע להם לחצות את הגבול כשהוא פתוח למעבר?

בזמן המלחמה הקרה האיילים למדו לא לחצות את הגבול בגלל הגדר החשמלית. אבל מדוע הדור החדש שנולד לגבול פתוח ממשיך כבימי המלחמה הקרה? התשובה פשוטה – לא רק המין האנושי מלמד ומעביר אינפורמציה ודעות לדורות הבאים. כך גם האיילים. המחקר הזה מוכיח גם שהאיילים לא חוצים את הכביש בגלל שמרנות. איני יודע אם אתם יורדים לסוף דעתי – האיילים מראים תופעה של שמרנות - תכונה שהיא מיוחסת לאדם. למעשה המחקר הזה מצביע על שלוש עובדות: האחת -    השמרנות היא תופעה שמקורה חייתי, השנייה – השמרנות מקורה בפחד, הפחד מפני השינוי. והשלישית – גם לחיות יש התפתחות תרבותית. האיילים יצרו בעצם שתי "תרבויות" משני צידי הגבול וכל אחת משתי התרבויות ממשיכה לשמור על "המסורת" של מהם אזורי מחיה  מותרים והיכן נמתח גבול המסורת.

אנחנו נוטים לחשוב שהחיות הן יצורים הנוהגים על פי אינסטינקטים, ללא מחשבה ובוודאי שאין להם תרבות. מחקר האיילים מראה שאנחנו צריכים לשנות את הסטיגמה המחשבתית הזו. גם לחיות יש תרבויות. לגורילות ההר באפריקה יש התנהגויות וגינונים שונים מהגורילות המערביות. ימה מלוחה בלתי עבירה המפרידה בין שתי אוכלוסיות שימפנזים – יצרה גם היא שתי "תרבויות". למשל, השימפנזים מהעבר האחד אוכלים תפוחי אדמה שהם עוקרים היישר לפיהם ואילו השימפנזים מהעבר השני ממליחים את תפוחי האדמה קודם האכילה, על ידי שטיפתם וטבילתם במים המלוחים בימה. המלחת תפוחי האדמה הונהגה על ידי קופה אחת שרצתה לשטוף את שאריות האדמה מהתפוח בימה, ותראה כי טוב טעמם לאחר ההמלחה. הקופה הזו הלכה ולימדה את בני השבט שלה את דרך השבחה זו של טעם תפוחי האדמה. לאוכלוסיות מבודדות שונות של קופי אדם יש גם "בתי מרקחת" שונים של צמחי מרפא המיטיבים עם מחושיהם בהתאמה לצומח באזור מגוריהם. כלומר ניתן לראות שונות תרבותית בין קופים. שונות התלויה בצמחיית "צמחי המרפא" האזורית. ברור שידע הריפוי נרכש על ידי הקופים בדרך של  ניסוי וטעייה ולאחר שנרכש הידע קיים תהליך של שימור הידע והעברה לדורות הבאים. לא מדובר כאן באינסטינקטים.

מכאן אנחנו למדים שגם אצל החיות קיימת התפתחות תרבותית שהיא רק איטית יותר מההתפתחות התרבותית האנושית. אבל את האמרה האחרונה אני אומר בעירבון מוגבל. כי יש כידוע גם אוכלוסיות בני אדם שהקידמה מהם והלאה והשמרנות שלהם בולמת התפתחות תרבותית. הדבר ניכר בקרב שבטים, מדינות מסוימות ובחלק מאנשי דת ומסורת. להם וודאי לא תנעם ההשוואה למחקרים המורים שחיות שומרות בעצם על מסורת המונעת מפחדים, דמויי הפחדים של האיילים ממעבר הגבול (למרות שלמעשה אין יותר כל מעצור פיזי).

ישנן מספר אמרות המיוחסות לידוענים והוגי דעות לגבי השמרנות והרי לקט שמצאתי:

"שמרן הוא אדם בעל שתי רגליים בריאות לחלוטין, אלא שהן לא למדו לצעוד קדימה" (פרנקלין רוזוולט)

 "שמרן הוא אדם שיושב וחושב. בעיקר יושב" (וודרו וילסון)

" שמרן הוא אדם פחדן מדי כדי להילחם ושמן מדי כדי לברוח" (אלברט גרין הובארד)

"הרדיקל ממציא את הרעיונות החדשים, ואילו השמרן מאמץ אותם כשהם מתיישנים" (מרק טווין)

וזה בהחלט מתקיים בפוליטיקה הישראלית (למשל, עיין ערך "שתי מדינות לשני העמים", ולא ארחיב, כי אני משתדל לא לעסוק בבלוג הזה בפוליטיקה)  

"שמרן: מדינאי שמאוהב ברע הקיים, להבדיל מליברל הרוצה להחליף אותו חדש" (אמברוס ביירס מתוך הספר "מילון השטן").

ולסיכום כל העיתונות מצטטת את המדען הצ'כי האומר ש"האיילים הן חיות שמרניות". ומדוע שלא נגיד "האדם  (לפחות בחלקו) הוא חיה שמרנית"? מחקר האיילים הצ'כי מלמד כי פחד ושמרנות משותפים הן לאדם והן לחיות. כמו כן המחקר הזה ואחרים מראים כי גם לחיות הכושר לפתח תרבויות וכי גם הן שומרות על מסורת. חומר למחשבה!

מספר עובדות על איילים וצבאים:

1. במקרא מוזכר גם הצבי וגם האייל, לעיתים כשמות נרדפים: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (שיר השירים ב' ט').

2. למעשה בארץ אין איילים מלבד אחדים ברמת הגולן.

3. אז מה ההבדל בין אייל לצבי?

לצבי (Gazella) יש לשני המינים (זכר ונקבה) קרניים קבועות נבובות (חלולות בפנים), ארוכות ולא מפוצלות.

לאייל (Deer) יש לזכרים קרניים מפוצלות שנושרות כל שנה וצומחות מחדש.

 עמק הצבאים בירושלים - אי בין שכונות מגורים

***

נקודת ציון (הכניסה ה - 50,000):

לא ארבה כאן במילים. כהרגלי אדבר כאן בעובדות וכידוע המוטו של הבלוג הזה הוא: "עובדות אינן נעלמות כאשר מתעלמים מהן". ובעקבות העובדות שאציג, אוסיף את המשפט הבא:

עובדות לא נעלמות כאשר משמיצים את אומרם.

הפוסט הקודם "שלא יספרו לכם שמריחואנה לא מסוכנת" התבסס על 4 מאמרים מדעיים שמסכמים מאות מחקרים בלתי תלויים  שעומדים בקריטריונים המחמירים של פרסומים בכתבי עת מדעיים.  וזה עצבן מאוד מאוד ציבור של צרכני קנאביס (היום ולשעבר) - אותם ייצגה בלוגרית שמכונה "שלישית" ופרסמה פוסט קונטרה בשם "ושלא יספרו לכם שמריחואנה מסוכנת!!!"

אז זכותו של הקורא לבחור במה הוא מאמין: בעובדות שקנאביס מעלה את הסיכון לפסיכוזה וסכיזופרניה בנוסף לתופעות נוירולוגיות רבות נוספות. וש- 10% מתמכרים לסם. ושבארה"ב נמצא הקנאביס בדמם של  32% (שליש!!!) מהמעורבים בתאונות דרכים.

או

למשתמשת (לשעבר, כך טוענת) שהעובדות שלה מתבססות על סרטון סיינטיפיק יוטיוב בכיכובו של אברי גלעד בעד שימוש בקנאביס למטרות רפואיות.   ומכאן הטענה כי עישון קנאביס (ולגליזציה גלובלית שלו) בריא ומומלץ לכולם - מצביעה על אחת מהשתיים - או על דמגוגיה או על בורות (תסלח לי הכותבת) . כי זה מה שיש לי לומר על מי שטוען שקרא מאות או אפילו רק עשרות מאמרים מדעיים אמיתיים ובאמת הבין אותם על בורים (כולל בחינה עם נערכו הביקורות המתאימות) ושולל אותם בטענה לקונספירציה של מאות מחקרים מוטים בהשפעת חברות התרופות או רשויות הסמים.

אז אנקדוטה קטנה ממש שולית ולא חשובה : מי שמקבל כיום קנאביס מסיבה רפואית - מקבל מביטוח לאומי תוספת אחוזי נכות רק על שימוש בקנאביס בנוסף על אחוזי הנכות של המחלה שלו (סרטן, פרקינסון וכו'). ומדוע? כי לפי תיק הליקויים של ביטוח לאומי עישון הקנאביס עצמו פוגע בכושר העבודה ובר סיכון לבריאות (נפשית בעיקר) בעתיד. דהיינו מי שמעשן נכה. נראה לכם שביטוח לאומי מתנדב כך סתם להיות נדיב?

והקוראים בישראבלוג בחרו:

הפוסט של שלישית (נכון לשעת כתיבת הפוסט) נמצא ברשימת הפוסטים החמים יחד עם פוסט אחר על סקס וויברטורים (איך לא):

ואילו הפוסט הזה (עם 48 תגובות בעת כתיבת הפוסט) ושניסו אתמול להעלים ולהפוך אותו לפרטי -

טוב, הכותרת היא וריאציה של הפתגם "כל דְּאַלִּים גבר". ובמקרה שלנו גבר הוא לא תרנגול אלא קוקיה. ההשראה לפוסט הוא הסיפור הבא -

סיפור הילדים המקסים הזה הוא על מין קוקיות מהיותר נחמדות - הקוקיה המצוייצת. הגוזלים המאומצים שלה חושבים שהם ילדים של העורבים ומתייחסים לגוזלי העורב כאחיהם לכל דבר.

אבל גוזלי קוקיה ממינים אחרים יותר חכמים ומרושעים ודואגים לסלק מתחרים לעתיד. הנה ראו את זה. סרט קצר - חובה לראות (קורע):

ואחרי שראיתי את הסרטונים חשבתי כמה קוקיות אנושיות סובבות אותנו. וכעת אני רוצה להכריז על מין קוקיה חדש שאנחנו עמך מגדלים - "הקוקיה הפוליטיקאית" - מין שראוי לו להכנס למגדיר הציפורים.

לקוקיה היה מעמד מאוד מכובד אצל היוונים הקדמונים. הציפור המקודשת על הרה (אישתו של מלך האלים זאוס) היתה הטווס, אבל לפניה הציפור המקודשת על הרה הייתה הקוקיה.  

יום קוקו נהדר שיהיה לכם.

***

במעצר הבית הזמני שלי, זמני מלווה בקולות שאני שומע מהעולם שבחוץ. היום השכמתי לקול קוקו של קוקיה המבשרת שהאביב יגיע במהרה ואז התנגן בקולֵי קולות הפזמון " ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות " מרכב של ברדיצ'בים עליזים שעבר ברחוב. תזכורת מאלוהים שהיום ט"ו בשבט. והפיזיותרפיסט שלי דחה בשל החג את פגישת האימון שלי למחר.

אז חג אילנות שמח שיהיה לכם.

ולמען בריאותכם הזהרו לא לאכול יותר מדי פירות יבשים.

***

אם אתם אוהבים את הבלוג, אז הכנסו והצביעו  בלחיצה בכפתור הזה: