חשיבה חופשית

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בסמרטפון לפני כשלושה ימים ואז לא יכולתי לשמור אותו והוא נמחק. כל כך התרגזתי עד שלא הייתי יכול לכתוב הכל מההתחלה. אבל כנראה זה לא היה כך סתם - אולי היה בזה סימן לבאות. 

מחלונות חדרי וחדר האוכל במחלקת השיקום אני צופה בביתי. לו הייתי פורס כנפיים ונוחת שם לאחר דקותיים. כך כבר ארבעה שבועות וחמישה סופי שבוע. אני רואה את הבית כמו משה שראה את הארץ המובטחת על הר נבו, ולא יכול היה לבוא בה.

כן, ארבעה סופי שבוע לא יכולתי לצאת לחופשות כמו רבים מהמשוקמים האחרים. כפי שכבר כתבתי - החופש היה במרחק עשרים וארבע מדרגות אל הבית ומהבית.

אז השבוע הצלחתי לעלות ולרדת מספר מדרגות כזה, מספר פעמים. וכל המשוקמים התבוננו בי בהערצה על צעדיי בחדר האוכל ובמחלקה. חלקם מחו דמעות. והצוות והפיזיותרפיסטים מכנים אותי חניך מצטיין. המרפאה בעיסוק ציינה בפניי שאני המטופל הראשון שלה שהולך כל כך טוב תוך זמן קצר. כל כך טוב, עד שהפכתי לאובייקט הצגה של מנהלת מחלקת השיקום בפני מתמחים וסטודנטים לרפואה.

וכרגיל מדי יום חמישי אני מתבקש להבדק, להישאל ולהדגים בפני המתמחים. הבוקר התחיל בכך שתרגלתי כניסה ויציאה מהמכונית עם פרוטזה. נשמע פשוט, אבל לא בהכרח טריוויאלי. זוגתי הגיעה עם הרכב בתאום עם הפיזיותרפיסט שלי בשעה שמונה וחצי בבוקר. מחלק האוכל איחר, כך שאפילו לא הספקתי לאכול ארוחת בוקר. התרגול עבר בהצלחה. אני מסוגל להתמודד עם מדרגות ואני יכול להכנס ולצאת מהרכב - היציאה לחופשת סופ"ש אפשרית סופסוף. 

אבל פתאום התעוררה דילמה. לזוגתי והבת היתה התחייבות קודמת למשהו בתל אביב שלא ניתן לדחות ביום שישי בבוקר. כשקבעו את המועד הן לא העלו על הדעת שאוכל לצאת לחופשה עד תאריך זה. לבן יש משמרת במלון. לכן במקום לצאת לחופשה כמו כולם, אוכל לצאת מכאן בשישי (היום ) רק בשש בערב. וצריך לחזור ביום שבת בערב. למרות שאין יותר שום פעילות, לא הסכימו לשחרר אותי כבר ביום חמישי בערב. מין כללים של משרד הבריאות לכאורה. איזו דילמה! האם שווה לצאת בכלל, או לוותר ולבלות כאן עוד סופ"ש? ואולי לוותר, כי במילא אני עומד להשתחרר ביום שלישי?

הדילמה נפתרה לצערי באופן קפקאי למדי. כאמור אתמול (יום חמישי) - עמדתי והלכתי על הפרוטזה למעלה מארבע שעות, בניגוד לפרוטוקול ההסתגלות - למען המדע והרפואה ושילמתי על זה. כאמור התחלתי באימון כניסה ויציאה לרכב, לאחר מכן שוב עליה וירידה במדרגות והליכה בגינה בחוץ ומשם צעדה ועליה למחלקה לעמוד לרשות מנהלת המחלקה בהרצאה לסטודנטים, כשאני נושא ההרצאה והבדיקה. אחר כך ירדתי למכון הפיזיותרפיה שבו שוב הייתי צריך לדגמן בפניהם הורדה והרכבת הפרוטזה. לאחר מכן הליכה הלוך ושוב במסדרון הארוך , כאשר הפמליה מתבוננת ומנתחת את הליכתי מספר דקות, ואז צופה כיצד אני עולה ויורד מדרגות. עולים ברגל הבריאה ראשונה ויורדים עם הרגל עם הפרוטזה.

בקיצור, עייף הורדתי את הפרוטזה לאחר למעלה מארבע שעות. הפסקה קצרה לארוחת צהריים. באחת בצהריים שבתי לפיזיותרפיה הולך עם הפרוטזה ואז שעה אימונים בחדר כושר. בערב הרכבתי שוב את הפרוטזה - הלכתי וישבתי איתה לפי הפרוטוקול ובכל זאת הגעתי למסקנה שעדיף לחזור לחופשה בבית, אפילו קצרה.

היום בבוקר התעוררתי בציפיה לחופשה בערב. יצאתי בהליכה לגינה וישבתי שם מעט; נהנה מהשמש האביבית - חולם שיגיע הערב שבו אצא לחופשה. אבל...

כששבתי לחדרי וחלצתי את הפרוטזה, נבהלתי נורא - שלפוחית צמחה לה באזור הגדם. הרופאה התורנית ביקשה חבישה יבשה וריתקה אותי לכסא הגלגלים עד ליום ראשון בבוקר. השלפוחית מלאת הנוזל לא התפוצצה וצריך לתת לנוזל להספג חזרה לרקמה.

ביום ראשון בבוקר איני יכול להמשיך בפזיותרפיה וצריך להמתין לפסק הדין של מנהלת השיקום. הפסקת השיקום ושליחה הביתה ולחסדי קופת חולים. ואולי השיקום יתארך ולא אשתחרר ביום שלישי? מה אני אשם שעדיין לא התאימו לי כהלכה את הפרוטזה והיא לוחצת מדי במקום שלא צריך?

עוד סופ"ש משעמם. החמישי במספר מאז בואי. אחד משני שותפי לחדר השתחרר ולפי שיטת המיטה החמה הביאו במקומו חולה לאחר ארוע מוחי. ביום הוא ישן ובלילה הוא רוצה כל הזמן שיסובבו אותו במיטה או לעשות פיפי. והוא באמת לא צריך כי הוא מחובר לקטטר. והוא שוכח איפוא הפעמון, גם כשהוא קשור לצווארו לכן צועק לאחים ולאחיות. וכשמודיעים לו באינטרקום שהם עסוקים כרגע עם חולה אחר ועוד מעט יגיעו, הוא מצלצל שוב וצועק שלא מענין אותו שהם עסוקים. האיש הזה מנהל באחד מרשתות המזון והוא רגיל לצעוק על העובדים - כך מספרים עליו. הוא ומשפחתו ממש מגעילים ומתנשאים, מתעלמים מאיתנו ואפילו לא אומרים שלום. הם גם יושבים לידו בביקורים ומפריעים לנו עם הרעש שלהם. אבל בלילה הוא מצווה כמעט שנעזור לו. אני לא מבין מדוע לא מרכזים חולים כמוהו בחדר אחד. אולי צוות הסיעוד מצפה שאנחנו נעזור לו במקומם? אז שישכחו מזה. אני לא מתכוון לצלצל יותר עבורו בפעמון. שיצווה הוא עליהם ויתן לי לישון. במיוחד שהוא אדם כזה אנטיפט ומחשיב את עצמו.

אז מה אומר ומה אספר? אפילו לישון לא נותנים כאן בסוף השבוע הזה. חדר האוכל התרוקן בשבע בערב ממעט המאושפזים שהלכו לישון ואני יושב בדד וכותב את הפוסט הזה. וחושב על העתיד של ישראבלוג - האם כל שכתבנו כאן ימחק. קשה לי לתאר שאולי גם לא אוכל להמשיך לעדכן אתכם ולשתף. סופ"ש אפור בהחלט, להמשך אופטימי? כולנו חייבים להרתם ולהציל את ישרא-בלוג. 

שבת שלום

קשה אולי להבין את השמחה על דבר אוטומטי המאפיין את המין הגברי. היום השתנתי לראשונה בעמידה לאחר חצי שנה שבה הטלתי את מימי כדרך נשים. 

לזה יש משמעות פרקטית מאוד מעבר לסמליות של יכולת בסיסית של גבר להשתין בעמידה. חסל סדר הצורך בחיטוי יסודי של אסלות, מכסי אסלות, וידיות אחיזה באלכוהול בחדרי השירותים המשותפים במחלקת השיקום.  חסל השתנה בבקבוק כדי לעקוף את טקסי הניקוי והחיטוי לפני ישיבה על אסלות. חסל הצורך בידיות עזר המאפיינות שרותי נכים. חסל סדר הצורך בשרותי נכים בכלל. אולי תצחקו אבל בעיניי זה שינוי סטטוס - מנכות לאי נכות.

אז כפי שכתבתי בפוסט הקודם, נסעתי היום שוב לבית המלאכה. שם עבדו כשעתיים על הפרוטזה. סופסוף כמעט אין כאבים ואפילו כבר מסוגל להליכה מהירה למדי. כרגע אני נכנס לרוטינה חדשה: הליכה חצי שעה, ישיבה עם הפרוטזה מורמת על כסא במשך חצי שעה ומנוחה למשך כשעתיים וחוזר חלילה. אם הכל יתנהל כשורה אתחיל אולי מחר לעלות על מדרגות. 

השבוע החולף דווקא התחיל בטוב. הרופאה הודיעה לי שבישיבת הצוות האחרונה כולם תמימי דעים שהתקדמתי מאד בשיקום וכי נקבע לי כבר תאריך שחרור מהשיקום. "הראשון באפריל, וזה לא בדיחה". כלומר עוד שבוע וחצי אהיה מחוץ לבית הכלא הזה.

ואז ביום חמישי האחרון הפיזיותרפיסטים הזמינו את בעל בית המלאכה של הפרוטזות לסדר לי את הפרוטזה. היא גרמה לי לאדמומיות קלה בכמה נקודות בגדם בעת הליכה ארוכה. הוא הגיע. הרחיב פה והצר שם את בית הגדם. כיוון כמה ברגים ופתאום אני מתקשה ללכת. התותבת משתחררת בשעת הליכה לאחר מספר צעדים. שוב הוא מרחיב כאן ומכווץ שם עם מיבש השיער שלו ואז כל צעד כל כך כואב והסימנים על הגדם קשים. אם אקבל פצעי לחץ - אשלח הבייתה ושלום על השיקום. בעל המלאכה נראה חסר אונים וכמו הקוף הרקדן שמאשים את הרצפה העקומה - כך בעל המלאכה האשים את הגדם שצריך להתכווץ עוד ואז יהיה בסדר. אמר והלך. בהמשך הפרוטזה נעשתה בלתי כשירה להליכה והרופאה אסרה עלי להמשיך להשתמש בה עד ליום ראשון בבוקר. שוב ישלחו אותי לטיול אל בית המלאכה בתלפיות באמבולנס. האם הקוף יצליח לישר את רצפת הריקודים? אולי יצליח השותף שלו. בינתיים כל תיקון רק החמיר את המצב. ומהליכה מהירה, כמעט ריצה במחלקה, חזרתי אחורה להיות מרותק לכיסא גלגלים או לקפוץ על רגל אחת עם הליכון. וזה כבר הביא אותי קרוב לנקודת הרתיחה.

ואז פתאום נורא מעצבן שא.ח. השותף לחדרי משלשל ללא הפסקה ומצלצל כל חצי שעה בלילה לאחות שתוריד אותו לשירותים ותחזיר אותו למיטה. מדוע לא נותנים לו אימודיום או סדיסטל לשילשולים הארורים האלה?

ולא.א. השותף השני יש דווקא עצירויות. כל הלילה הוא משחרר נפיחות קולניות ומבקש שיכניסו נרות לפי הטבעת שלו. הוא עבר ניתוח הסרת גידול בעמוד השידרה, והתחיל סופסוף  ללכת השבוע עם הליכון לאחר חודשיים וחצי. ואז לאחר שהתחיל מעט ללכת, הוא הפסיק לשלוט כהלכה על הסוגרים בלילה והתחיל להרטיב במיטה. ושוב צלצול לאחות באמצע הלילה. והאחיות נכנסות לחדר מדליקות אורות ומדברות בקול כאילו זה אמצע היום. האחת מובילה אותו לרחצה והשניה מחליפה את המצעים. א. א. מסרב לחיתול. נראה שהוא רואה בחיתול פגיעה בכבודו. ושלשום הוא הלך לישון בשבע בערב וסיים לישון בארבע וחצי לפנות בוקר. והוא מרעיש בחדר עם סידורי הבוקר שלו, מדליק אורות ובזאת הסתיימה שנתי בת ארבע בקושי שעות. בשמונה וחצי תתחיל פזיותרפיה מפרכת...

ובמחצית השניה של השבוע השתחררו חלק מהמשוקמים והגיעו חדשים. המחלקה הפכה פתאום למחלקה גריאטרית. את ר. - בחורה ערביה צעירה - שלחו הבייתה עם הליכון במצב של מתקשה בהליכה. היא הגיעה ישובה על כסא גלגלים באותו יום שהגעתי אני למחלקה. היא גרה בחמש השנים האחרונות עם אביה ןאחיה בשבדיה וחזרה לארץ לפני שלושה חודשים לעבור כאן ניתוח קיצור קיבה ולחיות עם אמא שלה הפרודה ואחותה הקטנה בת החמש. ובעקבות הניתוח היא נכנסה לתת תזונה (למרות שהיא עדיין שמנה למדי) ובעקבות כך - חולשה בעצמות ובעצבים ואי יכולת ללכת.

ר. התקדמה מעט כאמור, להליכה איטית  וקצרה בעזרת הליכון. היא הייתה מאוד מפונקת בענייני מזון וסבלה מפרצי בכי. כאמור היא בחורה מוסלמית צעירה. החבר שלה ליווה אותה במחלקה במרבית שעות היום. ובמפתיע למגזר זה, בלילה ישן איתה במיטת החולים שלה. וכשהשותפות לחדר התלוננו על כך, היא הביאה את אחותה הקטנה בת החמש לישון איתה במקום החבר. והקטנה הסתובבה שלושה ימים משועממת בין חולים במחלות זיהומיות מסוכנות ונחשפה לטראומות של צפיה בבעלי גדמים כמוני בפיזיותרפיה. לכו תבינו את זה. 

אז השבוע שחררו אותה הביתה והביאו במקומה אישה בשנות הארבעים שהסתבכה משפעת וחטפה זיהום קשה בדם עם קריסת מערכות. בעקבות היא הורדמה והונשמה במשך שבועיים. אבל לאחר שהעירו אותה היא החלה לסבול מהזיות על עלוקות בחדר ושכאלה. איבדה את הזיכרון והחלה לדבר שטויות. כעת היא כבר יושבת בכסא גלגלים כי אינה יכולה ללכת. גם בידיים יש חולשה ואובדן תחושה חלקי. המצב הזה כנראה יהיה זמני ברובו וכבר היא משתפרת. אבל המפונקת הזו צריכה שהבן שלה בן החמש עשרה ישרת אותה. הוא מגיע אליה הישר מבית הספר, לשרת אותה עד מעט לפני חצות - נוסע באוטובוס האחרון לישון בבית. בשישי-שבת השותפה שלה לחדר השתחררה לחופשה והנה אני רואה שהבן הצעיר ישן חופשי במיטתה כל סוף השבוע. מעניין אם ע. השותפה תדע על כך כשתשוב ויחליפו עבורה את המצעים המשומשים.

ע' בחורה ערביה יפיפיה בת 19 שנפלה משמונה קומות ושרדה.  כעת לאחר חצי שנה שבה עברה סדרת ניתוחים ארוכה, נשארה משותקת ברגליה. מנסים כרגע לשקם את ידיה החלשות. לעיתים היא פורצת בבכי בחדר האוכל ואנשים דומעים איתה. הדעות חלוקות אם היתה זו תאונה או נסיון התאבדות. אני חושב שהיא אכן ניסתה להתאבד כי כששוחחתי איתה ושאלתי אם איבדה את ההכרה לאחר שקפצה (במכוון לא אמרתי נפלה) היא השיבה בכן, מבלי לשלול את עניין הקפיצה שהזכרתי.

והאח של האוקראיני שנורה בגבו בהפגנות (פרטים בפוסטים הקודמים) ישן גם הוא בחדרו של אחיו - שתי מיטות מתוך 38 כאשר אנשים מחכים חודשים לשיקום.

ובן של כ. שחטף אירוע מוחי ונמצא בשיקום - גם הוא אינו עוזב את אביו יומם וליל ובלילות ישן על כמה שמיכות בית חולים ברצפת חדר האוכל.

והשבוע אירע כאן עוד דבר איום ונורא. מ. הוא צעיר חרדי שנפגע במוחו מאיזשהו ארוע. כמעט לא ניתן היה להבחין  שהוא הולך עם טונוס (מתח) מעט נמוך בשרירי רגליו. בשבוע וחצי שאושפז כאן הוא ברח מספר פעמים והוחזר על ידי המשטרה או הביטחון. ואז אמא שלו לא משה ממנו עשרים וארבע שעות ביממה והוא נצמד אליה כמו ילד קטן בחרדה.

אבל מסתבר שמי שרוצה לסיים את חייו ימצא בסופו של דבר הזדמנות לעשות זאת. לפני יומיים שמעתי צעקות של אמא של מ. ושל האחיות הקוראות בשמו של מ. ורצות המסדרונות בטרוף. מ' נכנס לשרותים ונעל את עצמו כאשר אמו המתינה ליד הדלת. הוא טיפס, השחיל את ראשו לחלון הקטן והרביץ קפיצת ראש מהקומה השלישית. צעקות. הצוות רץ למטה עם עגלת החייאה. דם פרץ מאפו ומאזניו. גולגלתו התנפצה. למחרת שמעתי שהוא הועבר להדסה עין כרם, מורדם ומונשם. הצוות טוען שהוא עשה את זה ללא מודעות. שיהיה. מי אני שאחלוק עליהם. מישהו בוודאי ישאל מדוע אין סורגים בחלונות וכבר רוצים לסלק את המנעולים מחדרי השירותים. דעתי ממש לא נוחה מכך. גם כך אין כאן פרטיות, אבל ממש אין לי חשק להתקלח כאשר מבקרים ומבקרות פורצים פנימה ומבקשים סליחה.

וכפי שכבר כתבתי בתחילה, היתה השבוע תחלופה גבוהה של משוקמים. חדר האוכל גם כך אינו מספיק לכל המאושפזים, אבל כעת לחלק מהם יש מלווה קבוע. בת זוג או עובדת זרה. שתבינו, אף אחד מהם אינו זקוק לעזרה באוכל. אבל המלווים תופסים מקומות יקרים בשולחנות חדר האוכל. לא רק תופסים מקום, אלא גם אוכלים. מילא משאריות האוכל, אבל לאחת יש עובדת צעירה זרה מולדבית שמקבלת מגש אוכל מלא שמיועד לחולים. אני מתכוון לצלם את זה ולעשות עניין בפעם הבאה שיביאו לי מגש חסר.

שלשום הגעתי כעשר דקות לפני ארוחת הערב ומצאתי בקושי מקום אחד בקצה השולחן הראשון הקרוב למסך הטלוויזיה הקטנה. את הטלוויזיה עם המסך הגדול מישהו קלקל והיא סולקה כשבועיים לאחר שעמדה כחפץ שאין לו הופכין. בשולחן הבא ישבה מאושפזת אחת  בכסא גלגלים ומסביבה ארבעה קרובי משפחה. וכשהגיע קרוב משפחה חמישי הוא דחף את הכסא שלי וכמעט הצמיד את פני למסך הטלוויזיה כאילו הייתי חפץ - כדי לפנות לו מקום ישיבה. כשהערתי לו על כך התנצל אבל לי כבר לא נשאר מקום לכסא גלגלים.

עד כאן. התגלגלתי בכסא הגלגלים לתחנת האחיות ובקשתי שיביאו לי את הארוחה לחדר. הם אמרו לי שמה שקורה עם המשפחות אינו בסדר וקשה להם להשתלט על המשפחות.

כשהארוחה לא הגיעה, צלצלתי בפעמון בקשת העזרה ליד מיטתי ושאלתי מה עם הארוחה שלי. שוב התנצלות ולאחר שתי דקות הגיעה האחות עם המגש שלי ומתנצלת שהביצה והטחינה חסרות. הגעתי ממש לנקודת הרתיחה וצעקתי שממש לא מעניין אותי - שתלך למטבח בבנין השני ותביא בדיוק את מה שכתוב בספח התפריט השמי הממוחשב המונח על המגש שלי. היא חזרה לאחר כשתי דקות עם הפריטים החסרים. זה היה כמובן מהיר מדי כדי שתספיק לחזור מהמטבח. כמובן שלא אכלתי את זה - אני לא מוכן לאכול מפרטי מזון שהושארו על ידי מאושפזים אחרים.

אתמול יום שישי בבוקר, מאושפזים עומדים לצאת לחופשת שבת אבל חלק נתקעו עד הצהרים בשל ריצת המרתון. בבוקר אכלתי בשולחן יחד עם נה נה נה (מצטער, אף אחד לא יודע את שמו - פרטים בפוסטים קודמים). וכשהביאו לו לשולחן את התרופות שלו הוא התחיל  לומר נה נה נה. הבנתי שהוא רוצה מים כדי לבלוע את הכדורים. שאלתי אם הוא רוצה מים והוא הנהן בראשו כן בליווי נה נה נה.

הוריתי לו להדק שפתיים ולומר מ'. הוא התאמץ והצליח. ואז לאחר הדגמה שלי הצליח לומר מ-ים. כולם מחאו כפיים והוא חוזר על המילה מים. צוחק ומאושר.

ואתמול ערב שבת אשתו של מאושפז אחד שלא עוזבת אותו וישנה איתו בחדר של חמישה גברים, מרגישה כמו חצרנית וכשהגעתי לחדר כדי להעיר את אחד מדיירי החדר לאוכל, היא שאלה - "מה אתה עושה כאן"? "נו טוב, אם לא הגעת לכאן בטעות..." ובארוחות היא שואלת את בעלה למה הוא לא אוכל את זה וזה... ואז אוכלת את מה שהוא משאיר לה. ובארוחת ליל שבת מצאה לנכון לרגון מדוע הטלוויזיה פתוחה. מזל שלא כיבתה אותה (בשל השבת). התאפקתי שלא להעיר לה שכאן זה לא הבית שלה.

ואיזה דוס הגיע לקידוש וחילק תירוש לגויים אך לא לי כי אני לא חובש כיפה ואותו כנ"ל גם היום בהבדלה. וביום שישי בבוקר החרדים מחלקים עיתון חרדי. פעם אחת ביקשתי כדי לראות מה כותבים החרדים בעיתון. ולאחר שהתחלתי לעיין בעיתון ההזוי הזה, החרדי ביקש ממני את העיתון בחזרה. כביכול לתת אותו למישהו אחר. על שלחנות חדר האוכל מונחים 5 עיתונים כאלה ללא קורא. תגידו, האם צריך לחבוש כיפה כדי לקרוא עיתון? אבל אין דבר, זה הם שצריכים להתחשבן עם האלוהים שלהם.

אז זו השבת הרביעית שנשארתי בשיקום ללא חופשה. הפרוטזה שלי מושבתת. לפחות השלמתי שעות שינה בחדר שהפך כולו שלי לסופ "ש. עוד מעט יחזרו שותפי לחדר וכרגיל ישלשלו וישחררו נפיחות עקב כמות המזון שזללו בבית.

עניין הפרוטזה מציק לי. השיחרור שנראה באופק בעוד שבוע וחצי הוא כעת בסימן שאלה.

שבוע טוב.

נ.ב - הפוסט נכתב בסמרטפון. מצטער על טעויות ושגיאות כתיב אפשריות. 

כל השבוע המשכתי להתאמן, לשבת עם פרוטזה וללכת עם פרוטזה - כל פעם לזמנים ומרחקים הולכים ועולים. עדיין כל צעד כואב, אבל אין מה לעשות. אסור להכנע.

ביום חמישי הודיעו לי בחדר האוכל לרדת כרגיל לפזיותרפיה בשעה תשע ולעלות חזרה לחדרי במחלקה ברבע לעשר - מנהלת מכון השיקום מבקשת שוב לערוך סמפוזיון עלי עם סטודנטים לאורטופדיה. הם הגיעו לחדר רק בעשר ורבע. בכשלושת רבעי השעה דגמנתי בפניהם עם ובלי פרוטזה. שוב כל אחד בדק כוח והתנגדויות איברים. צחקתי איתם שלמעשה אני בודק את כוחם, שהוא לא משהו. בכל זאת שיעורי "המד"ס" ואימוני חדר הכושר היומיים עושים את שלהם. המאמן שלי קורע אותי. אני הולך לישון עם כאבי שרירים. מה הוא חושב, שאני בן עשרים? נשבע לכם, כאלו אימוני כושר אינטנסיביים עברתי בטירונות קרבית בצבא. והפיזיותרפיסט דורש ובסוף מודה שגם לו קשה לבצע תרגילים מסויימים. כבר אמרתי לכם שהם נחושים להפוך אותי לרובוטריק אתלט?

ולאחר שסיימו לבדוק אותי ולשאול שאלות, המון שאלות, ביקשו ממני לרדת שוב לפיזיותרפיה - לאחר שבבוקר כבר הלכתי עם הפרוטזה איזה מאה מטר. הגעתי והסטודנטים הצטרפו לפיזיותרפיסט שלי וכל הפמליה הזו צעדה אחרי  כמאתיים וחמישים מטר, ושומע אותם מנתחים בינם לעצמם על אופן הפעלת השרירים השונים שלי בשעת ההליכה. השווצתי לפניהם שאני יכול לעמוד לסרוגין על רגל אחת ועל פרוטזה אחת. מנופף בידיי לצדדים ולאחור מבלי לאבד שיווי משקל או ליפול. ושמעתי את הפיזיותרפיסט שלי משוויץ לסטודנטים שזה לאחר שיקום של בקושי שבוע וחצי. ואני דווקא חשבתי שאני עדיין לא הולך משהו.

לאחר ארוחת הצהריים ירדתי באחת שוב לפזיותרפיה. אבל רוב הפזיותרפיסטים היו עסוקים בצעיר מאוקראינה שנורה בהפגנות שם ושותק בפלג גופו התחתון. מדינת ישראל מצטיינת בהומניטריות כלפי נפגעים ממדינות העולם. רק כמה חבל שזה תמיד על חשבון אזרחים ישראלים. זוכרים כמה זמן אני חיכיתי בתור? אני מבין שזה עושה טוב לשמה של מדינת ישראל ואולי בית החולים גם מתוגמל כספית מתיירות מרפא כזו. אינני מכיר את העובדות כדי לבקר את המערכת. אבל נראה לי לא לגמרי תקין לכאורה. גם לא מבין מדוע האוקראיני הזה גוזל את הפזיותרפיסט שלי בשעה שנועדה לי. גם לא מבין מדוע מקרקרים סביבו חמישה פזיותרפיסטים במקום אחד. אבל נעזוב את זה. בסך הכל אני זוכה לטיפול טוב בדרך כלל ואפילו כפול שעות מחלק מהמשוקמים האחרים - שמתקשים לעשות את המינימום הנדרש. וגם צריך לזכור שראש המוסד שלנו לשעבר עבר ניתוח השתלת כבד באוקראינה - לאחר שבארץ סרבו לטפל בו לאחר שעבר את גיל השישים. בוודאי גם הוא קיבל שם טיפול אח"מ.

קיבלתי את הפרוטזה לשישי שבת כדי ללכת עצמאית במחלקה. הבוקר צעדתי והופעתי לארוחת הבוקר עם הפרוטזה. כל הצוות הרפואי במחלקה ושאר המשוקמים התלהבו ופירגנו על השינוי.

שוב רוב המשתקמים יצאו לחופשת סופ"ש. אני שוב נאלץ להשאר. הסופ"ש הזה יהיה ארוך יותר בגלל פורים. משרד הבריאות עדיין לא אישר, אבל רוב הפיזיתרפיסטים הודיעו למטופלים שלא יגיעו לעבודה ביום ראשון. ממתי פורים הפך יום חופש לאומי? ממתי המדינה צריכה לשלם על ימי אישפוז שיקומי לבית החולים סתם כך ,כי הצוות צריך להתחפש?

אצלנו כבר שבועיים פורים. מזה שבועיים נוהרים למחלקה שלנו ילדים ונוער מחופשים ושרים שירי פורים. נראה שזו הפכה להיות פעילות חובה של בתי הספר. מעניין אם הביקורים האלה התרחשו בתדירות מטורפת כזו גם בשנים עברו - כאשר הרב פירון לא היה שר החינוך.

שיהיה פורים שמח לכולכם.

בשבוע שעבר התחלתי באימון הליכה בפרוטזה החדשה שקיבלתי. הסתבר שבית הגדם גורם בהליכה כאבים בשתי נקודות יחד עם אדמומיות בעור. התאמה מוחלטת חשובה כדי למנוע פצעי לחץ. אז בתחילה בדקו מדי יום בהליכה של 35 מטר , ולאחר מכן במצב ישיבה למשכי זמן הולכים ועולים. אבל הכאבים והסימנים המשיכו באותם מקומות ולכן במצב זה צריך לשייף ולהתאים את בית הגדם. אחד משני העובדים מבית המלאכה מגיע כל יום שלישי לכאן כדי לבצע תיקונים והתאמות. אבל כשהוא הגיע, הסתבר שהוא שכח חלק מכלי העבודה. מוזר לא?

הרופאה, מנהלת השיקום לא היתה מוכנה ובצדק לחכות עד ליום שלישי הבא. אז היא אירגנה לי טיול באמבולנס לבית המלאכה, כשאני יושב בכסא גלגלים ועל ברכיי אני נושא את הפרוטזה לתפארה.

זו היתה נסיעה מהמחלקה בהר הצופים אל בית המלאכה בתלפיות. מבעד לחלונות האמבולנס חלף מלון הר ציון שבו עובד הבן ולידו הסינימטק. חלפנו גם את שער יפו וחומות העיר העתיקה. המשכנו במנהרה היורדת לכיוון תלפיות.

בבית המלאכה נתנו לי פעמיים להרכיב את הפרוטזה (אני כבר יודע לעשות זאת בעיניים עצומות - ראיתי פעם אחת והספיק לי ללמוד). לאחר הליכה מספר צעדים, הורידו את הפרוטזה, חיממו, התיכו ושייפו. בפעם השנייה עדין הכאיב במקומות מסויימים ושוב התיכו ושייפו. הרגשתי הקלה אבל עדיין אי אפשר לדעת אם לא ידרשו עוד תיקונים. את זה נדע בשבוע הזה.

נהג האמבולנס שהחזיר אותי השאיר אותי בפתח בניין השיקום. הייתי צריך שרותים בדחיפות ולכן במקום לרדת לקומה אפס ולהחזיר את הפרוטזה למחלקת הפזיותרפיה, עליתי במעלית למחלקת השיקום בקומה שלוש והפרוטזה על ברכיי.  מדוע אני מציין פרט לא חשוב זה של מיקום הקומות? פשוט כי עוד לא נתקלתי בתופעה מוזרה כזו - מקומה אחת עולים היישר לקומה שלוש.  הבנתם את זה ? אין קומה שניה. 

וכשהגעתי למחלקה בדרכי אל השירותים , צדה אותי מנהלת השיקום כאובייקט לימוד לפמליה של עשרה סטודנטים לרפואה. הם עמדו ליד המיטה שלי וחיכו בסבלנות עד שאסיים בשרותים. היא ערכה עלי בדיקה תפקודית קפדנית בנוכחות הסטודנטים. עברתי בדיקה זו כבר בפעם השלישית מאז בואי, אבל הפעם במיוחד בשביל הסטודנטים, שילמדו. והם כל אחד בתורו ניסו לכופף לי את הידיים עד לכפות הידיים והאצבעות ואני הייתי צריך להתנגד. ניסו לדחוף אותי ברגלים ובגוף לכל הצדדים והכיוונים ושוב הייתי צריך להפעיל כוח נגדי. ביקשו ממני להראות כל מיני ביצועים תפקודיים ושאלו המון שאלות. מנהלת המחלקה סיכמה את מימצאי הבדיקה - בפעם ראשונה בפני ולא שומרים כרגיל הכל בבטן: "מצב תפקודי מאוד גבוה - דרגה אחת לפני ספורטאי אתלט בדרוג תפקודי". הופתעתי- זה רחוק מלהיות מובן מאליו לאחר שישבתי בבית שלושה חודשים לפני כן. "לכן יש לנו ציפיות מאוד גבוהות ממנו לשיקום", אמרה המנהלת. וואו , נוספו עוד ציפיות של הרופאים והפיזיותרפיסטים, בנוסף לציפיות הגבוהות מעצמי. מלחיץ. כל פיפס מביצועיי במהלך האימונים היומיומיים מדווח היישר למנהלת. מי שלא מתקדם בקצב המצופה - נשלח הבייתה. כל יום משחררים אחדים כאלה.

ביום שישי רוב המשתקמים יצאו לחופש לבית עד למוצאי שבת. כידוע החופש שלי במרחק 24 מדרגות.  מצד אחד יכולתי להשלים שעות שינה טובה (בלי שכנים שמצלצלים לאחות כל חצי שעה בלילה). אבל מצד שני הרגשתי מאוד בודד. בעיקר לאכול בחדר אוכל עם מעט מאושפזים מוקפים מבוקר עד ערב במשפחותיהם. זוגתי אמנם מבקרת כל יום, אבל אין סיבה שתשרוץ במקום הזה שגם אין בו שום פרטיות. בסופ"ש זה לא יצא לשאר בני המשפחה לבקר מסיבות שונות.

ביום שישי חדר הכושר היה פתוח לשעה. קיבלתי אישור להתאמן בעצמי כאשר יש מישהו אחראי במשרד בקרבת מקום. הייתי שם לבד עם עצמי. כל חדר הכושר עמד לרשותי. כל הנשארים (למעט אחד מהמאושפזים שהצטרף בעשרים דקות אחרונות) העדיפו להתבטל. 

היום התחלתי שבוע אימונים חדש. פחות לוחץ לי מהתותבת בשעת הליכה לאחר ששייפו אותה בבית המלאכה. סדר היום שלי עמוס מאוד מתשע בבוקר עד חמש. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, אימון כושר אישי ואימון קבוצתי. בקושי יש לי כוח לכתוב את הפוסט הזה בסמרטפון. ועדיין לא הספקתי לקרוא מרבית הפוסטים בבלוגים שאני קורא בדרך כלל. זהו פחות או יותר העידכון נכון לעכשיו. מחר אלך למרחק גדול יותר ומקווה להסתגל לפרוטזה כמה שיותר מהר ללא צורך בביקור חוזר בבית המלאכה

.