יופילי דופילי

ב-11.11.2011 כתבתי מה היה באותו יום.

גם ב-11.11.2012 כתבתי אבל פרסמתי את זה כמה ימים אחרי.

היום ה-11.11.2013 והיה יום לא טוב.

קורל הייתה בסיור של ביולוגיה אז לא ראיתי אותה היום. כשחזרתי מבית סםר עצרתי במכולת וקניתי גלידה, במבה אדומה וסקיטלז ואכלתי הכל בבת אחת.

לא ממש בבת אחת, קודם הגלידה (שנגמרה עד שהגעתי הביתה) ואז הבמבה אדומה, ואז התלבטתי אם אני רוצה לאכול את הסקיטלז עכשיו או לחכות לאחר כך. אכלתי ישר. ונגמר.

אתמול אמא רצתה שאני אתחיל ללמוד למועד ב' בהיסטוריה שביום ראשון עוד שבוע (לא הלכתי למועד א'. לא רציתי. הברזתי. ועכשיו נותנים לי מועד ב'. יאי). לא למדתי. אז "הסכמנו" שהיום ישר כשאני מגיעה הביתה אני אתחיל ללמוד. "הסכמנו" כי היא אמרה ואני אמרתי "אהמ.. כן...". וזה אומר "הסכמנו".

זה לא קרה. ראיתי טלויזיה. ואז הלכתי למחשב והיא התעצבנה. והכריחה אותי לשבת וללמוד. לא באמת למדתי, כמובן.. אחרי 5 דקות הלכתי לחדר שלה וסיפרתי לה משהו שקרה היום בבית ספר. בהתחלה היא התעניינה וכשסיימתי לספר היא התעצבנה שאני לא לומדת. היא אמרה "תלמדי עכשיו חצי שעה ברצף, ואז אני אבוא ונאכל ביחד". מה שקרה זה שהתיישבתי מול הסיכומים, עם הדף שאלות ביד, מוכנה להתחיל לענות, ושיחקתי בפלאפון. יופי לושי.. אחרי רבע שעה היא באה והיא כנראה הבינה שלא ממש למדתי (כי המחברת הייתה ריקה). 

אכלנו והתחלנו לריב על זה שהם לא נותנים לי לנסות דברים שאני רוצה. לא באמת לעשות אותם, רק ללכת לנסות! לדבר לראות! ואפילו זה לא וזה עצבן אותי. וכמובן שזה הגיע ללימודים. 

קמתי בעצבניות והלכתי לחדר ואחרי שתי דקות היא באה והתחלנו לריב שוב. הם לא יכולים לתת לי מה שאני רוצה כשיום אחד אני לומדת ויום אחד אין לי כוח לכלום ואני לא משקיעה ולא אכפת לי. 

אבל זה לא הדרך!! הם צריכים להגיד לי שהם מסכימים לנסות את הדבר הזה, בתנאי שאני לומדת ומשקיעה. כי ככה תהיה לי מוטיבציה, לא ההפך..

ווטאבר. אז כנראה אני גם לא אלמד נהיגה השנה. תודה רבה היסטוריה.

סתם. זאת אשמתי. אני יודעת.

זאת הייתה הפעם השניה היום שבכיתי.

הפעם הראשונה הייתה בכיתה שהמחנכת אמרה שאחרי הישיבות שהיו להם על הכיתה המקשרת אמרה שהיא צריכה לבחור כמה ילדים שיצאו מהכיתה. מה?! איך יוציאו עכשיו ילדים מהכיתה? כל מי שבכיתה רוצה להיות בכיתה אחרת הוא כבר היה עובר. אני לא מבינה איך הם עושים לנו את זה. בגלל שאנחנו הרבה וקשה ללמד אצלינו אז מוציאים ילדים מהכיתה?? זה ממש הפתרון הקל. לא חושבים איך אפשר לפתור את זה בלי לפגוע בכיתה. וזה מעצבן. אז כשהיא אמרה את זה עלו לי דמעות לעיניים. אני לא רוצה שאף אחד יצא מהכיתה

הפעם השנייה הייתה כשרבתי עם אמא. היא אמרה שדיברתי ממש לא לעניין ושאני צריכה להתנצל. היא אמרה שזה היה מזעזע. לא קיללתי או משהו, אמרתי שאני רוצה שהיא תעזוב אותי ושאני רוצה להיות בחדר לבד עכשיו. זה לא יוצא דופן שבני נוער מרגישים ככה, וגם אומרים את זה.נו באמת, מי לא אמר להורים שלו "עזבו אותי" או משהו כזה. היא פשוט לא רגילה כי אני תמיד סופגת ובדרך כלל לא מגיבה בחזרה. 

לא היה לי כוח עוד להתווכח איתה והיא נכנסה לי לחדר וזה עצבן.

וואו אני ממש, מנוקרת.. אני אוהבת את אמא שלי וכל פעם שאני רואה את המילה "היא" זה עושה לי תחושה רעה.

הפעם השלישית הייתה כשהסתלתי בקישור שמופיע בישראבלוג לאתר של סה"ר. הסתכלתי על כל החלק של ההתאבדות. טוב זה מופיע באמצע הדף..

קראתי את כל אלה. וזה עשה לי עצוב. נזכרתי בבת דודה השניה שלי (שאני באמת לא זוכרת. היא בגיל שלי והיא בת של בן דוד של אמא שלי. אין לי מושג מי זאת ולא הראו לי תמונה שלה. אולי אם יראו לי את התמונה אני אזכר). בכל מקרה היא התאבדה לפני כמה חודשים. היא הייתה רק בת 16.. 

ההורים שלה גרושים ואין לה עוד אחים אני חושבת. זה עצוב.

אני זוכרת שכשדור וצליל (חברה שלו. ארוסתו בעצם) באו אלינו ואמרו לנו שהם מתכוונים להתחתן (ב-2014 כי סבא של צליל נפטר והם בשנת אבל עכשיו.. ככה ידעתי שהיא התאבדה לפני פחות משנה). (כתבתי עכשיו "נערה בת 16 התאבדה" ופתחתי את כל התוצאות של בנות מישראל. זה לא חשוב..). אז כשהם באו אלינו איכשהו עלה הנושא ודור היה בטוח שהוא אמר לצליל שזה קרה והיא הייתה משוכנעת שהיא הייתה זוכרת אם הוא היה אומר לה שילדה בת 16 התאבדה. 

נזכרתי גם בסבתא שלי, שניסתה להתאבד אחרי שסבא שלי מת. היה כתוב שם שנשים מנסות להתאבד יותר מגברים אבל בפועל יותר גברים באמת מנסים. להרבה גם בא הרצון אחרי שקרוב מת. כן טוב, אז היא לא הצליחה ועכשיו היא בחיים והיא גרה במקום מאוד נחמד ויש לה הרבה פעילויות שהיא אוהבת. כמו יצירה וצילום, והיא רוקמת. ואנחנו באים אליה לפרוטיאה בהר כל שבוע. זה טוב שטוב לה. אני שמחה שהיא התגברה על זה.

לי עדיין קשה. אני לא רוצה להתאבד, אבל עדיין כל פעם שמישהו מת זה השפיע עלי ואני ממש מרגישה איך שאני מתנתקת ולא אכפת לי יותר מכלום. 

אבא של אבא מת, הייתי בת שנתיים אז אני יכולה להגיד שבאותה תקופה זה לא השפיע עלי.. 

כשהייתי בכיתה ה' גם אמא של אבא מתה. זה היה לי קשה, אבל לא כמו כשסבא מת. אבא של אמא. 

זה היה לי ממש קשה, גם בגלל סבתא, וגם כי ראיתי את אמא שלי הרבה בוכה, וגם כי אני חושבת עליו המון ורק הייתי רוצה לראות אותו שוב. לחבק אותו, לשאול אותו שאלות, לבלות עוד קיץ בבית הישן בירושלים, ושסבתא תיקח אותי לסרט, ואז כשנחזור נשחק רמיקוב, ואז כשסבא יחזור נשב ביחד לאכול ואני אשאל אותו איך היה באוניברסיטה, ופשוט אהיה לצידו.

וכל זה כבר לא יקרה.

(סבא שלי הוא פרופסור לפיזיקה גרעינית וחקר והוא עבד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מצא יסוד אחד, יסוד טבעי מאוד כבד (אני חושבת שכבד, אם לא אז גדול), והוא נלחם עם כמה גרמנים שטענו שהם מצאו את היסוד. אבל אני יודעת שזה סבא שלי).

הוא בן אדם מאוד ישר. הוא ישר ואמיתי, הוא תמיד מוכן לעזור ותמיד דואג לי. הנשיקות שלו בהרבה דומות לנשיקות של אבא שלי (או אולי של כל הגברים. מחזיקים כזה את הראש ונותנים נשיקה על הראש או על המצח. ההבדל הוא שסבא היה נותן לי חיבוק ונשיקה כל פעם שהיינו באים. ואבא שלי נותן לי רק אחרי שהוא לא ראה אותי שבוע או יותר, או כשאני מקבלת ציון גבוה). אני מתגעגעת אליו. אני אוהבת אותו והוא הבן אדם הכי טוב שאני מכירה. הכי טוב. 

הוא אהב את הגששים. ואני זוכרת כשהיינו אצלם והיינו רואים קלטות בטלויזיה והוא היה ממש צוחק. פשוט מתגלגל מצחוק. הלוואי שהוא היה פה. 

אמא עושה עליו סרט עכשיו. על החיים שלו ועל העבודה שלו. 

הוא השקיע הרבה בעבודה. היה הולך לפעמים גם ביום שבת לאוניברסיטה אם היה צריך. אבל הוא גם השקיע זמן במשפחה. הדודים שלי אומרים שהוא לא היה חסר. הוא היה בבית הרבה למרות שנראה כאילו הוא עבד כל היום. 

בקיצור, איש משפחה ועובד חרוץ. איש רציני. 

ואחד שאוהב אותי.

סבא ♥