נכתב ב-31.8:
אני מאוכזבת מעצמי בזמן האחרון. מההתנהגות שלי.
היום נסענו חזרה מאופקים מדודים שלי, ועברנו בפארק כזה בדרך. עשינו סיבוב בפנים וראינו (אני ואבא שלי, אמא לא שמה לב) ילד אחד זורק אבן על ילד אחר והיה עוד ילד לידם. זה שזרק לא היה יותר גדול ממנו לדעתי, הוא כן היה יותר שמן וקצת יותר גבוה אבל אני חושבת שהם באותו גיל. האוטו המשיך לנסוע ואני הסתובבתי אחורה לראות מה קורה. הילד השמן החזיק ביד אחת את הרצועה של הכלב וביד השניה הקפיץ עוד אבן. ואז הוא התקרב אליו ויכול להיות שהוא הרביץ לו אני לא בטוחה, היה איכול וכבר לא יכולתי לראות.
"ראיתם שהילד הרביץ לילד השני?" שאלתי את ההורים שלי.
אמא שלי שאלה "מה??" ואבא שלי אמר "הוא זרק עליו אבן.
אמא שלי הייתה דיי מופתעת, אני חושבת שבעיני אבא שלי זה לא כזה יוצא דופן, אני מניחה שגם כשהוא היה ילד זה לא היה שונה כל כך..
"כן ועכשיו הוא התקרב אליו והרביץ לו" המשכתי.
שתיקה.
"למה לא עצרנו?" אמרתי אחרי כמה שניות.
"לא.. לא ראיתי שהוא הרביץ לו" אבא שלי סוג של ניסה להתגונן.
"לא, כן, הסתובבתי וראיתי" לא רציתי שהוא יחשוב שאני מאשימה אותו או משהו כזה.
אמא שלי לא אמרה כלום, וזהו. סוף הסיפור.
אני מרגישה שהייתי צריכה להגיד לאבא שלי להסתובב ולחזור, לעזור לילד או משהו, לא רציתי שירביצו לו...
אבל אני חושבת שגם אם הייתי אומרת אבא לא היה מסתובב, יכול להיות שהוא חושב שהם צריכים לפתור את זה לבד או שהוא לא רצה להתערב, זה לא עניניינו..
הייתי צריכה להגיד לו לחזור. אני אומרת לעצמי שאם אני הייתי נוהגת או שאם הייתי לבד הייתי הולכת לעזור לו, וזה בדיוק מה שדיברו איתנו עליו בסדנאות האלה.
כמעט בכל סדנה שעברתי, בין אם מהתנועה או מהבית ספר, דיברו איתנו על הקטע הזה שקורה מקרה, ובאיזה צד אנחנו? לרוב בצד שלא עושה כלום. שמתרץ את ה'לא לעשות כלום', "זה לא קשור אלינו..." "היו שם עוד אנשים.." "לא היה לי מה לעשות.." דברים כאלה. ואז אתה חושב שבפעם הבאה שתתקל בשמהו כזה, אתה תעשה משהו. אתה אומר לעצמך משהו כזה: "אין מצב שאני עומד מהצד, אני חייב להתערב, לעשות משהו, להפוך את העולם למקום יותר טוב." אולי בלי החלק האחרון.. זה גם מה שאני אמרתי לעצמי אחרי הסדנאות הלאה, וגם מה שחברים שלי אמרו. אני לא עומד מהצד יותר.
כרגע עולות לי בראש שתי פעמים שדיברו איתנו על זה, באחד מכנסי ט' בבני המושבים, ובסדנה שעברנו בבית ספר מאיזשהי חברה מבחוץ, לא זוכרת איזה, אבל למנחה קראו ניצן. את זה אני זוכרת. אני גם זוכרת שהוא חילק לנו דפים והסמל של הנוער העובד והלומד היה בסוף ובהתחלה, וגם כשנכנסתי לאתר שלהם היה כתוב שהמנחים באים מתנועות הנוער. הם, איך לקרוא לזה... יוצאי הנוער העובד והלומד.. משהו כזה.
אני לא אומרת שמעכשיו אני בחיים לא אתעלם יותר מדברים כאלה ותמיד אתערב, אני אומרת שמעכשיו אני אנסה, בכל כוחי למנוע דברים ולעצור אלימות כזו או אחרת. אני מבטיחה שאני אנסה, כי אני יודעת שאין מצב שתמיד אני אעשה משהו, אבל אני מצפה מעצמי שכן. ואני מצפה גם מאחרים, למרות שאולי זו טעות.
אני חושבת מה אם מישהו אחר היה מספר את הסיפור, בטח הייתי חושבת בלב 'למה לא עשית כלום?עכשיו ילד נפגע ואתה לא עשית כלום עם זה'. באח הייתי מסתכלת על אותו בן אדם בזלזול אולי.
ואני נגעלת מעצמי עכשיו.
כועסת על עצמי ומאוכזבת.
חבל לי על הילד. הלוואי שהייתי יודעת מה קורה איתו, הלוואי שיכולתי לדבר איתו עכשיו. הלוואי שהייתי עוצרת ופאקינג צועקת על הילד השני, וגם על הילד שעמד לידם. בטח חבר של השמן עם הכלב. אני כל כך כועסת עליו. מה לעזאזל אתה זורק עליו אבן אה?? למה נראה לך שתרביץ לו עכשיו?? למה מי אתה חושבת שאתה?!
ומצד שני באותה מידה אני כועסת על עצמי, מי את שתכעסי עליו כשאת בעצמך לא עושה כלום? למה נראה לך שאת יכולה לא לעשות כלום הא? להתעלם?! הוא פגע בילד אחר ואת לא מנעת את זה. במובן מסוים גם את פגעת בו, ואת גרועה בדיוק כמוהו.
אני מבקשת מכל מי שבמקרה נתקל בבלוג הזה, תעשו משהו. אל תעמדו מהצד. אל תתנו לזה לקרות. כי אחרת אתם גרועים בדיוק באותה מידה. אבל מי אני שאגיד דבר כזה..
זוכרים בפוסט הקודם שכתבתי שאם הייתי יכולה לחזור אחורה לא הייתי מתקנת טעויות, הייתי חווה שוב את הרגעים הטובים? אז לא נכון. אני מתחרטת. אם הייתי יכולה לחזור בזמן, הייתי חוזרת לאותה נקודה ועוצרת את הילד. הייתי מתקנת את הטעות הזאת של לא לעצור. אני מעדיפה למנוע מהילד השני את הכאב, מאשר לשמוח עוד פעם.
עוד מקרה שקרה לי השבוע שרציתי לתת לעצמי כאפה באותו זמן.
זה היה יום חמישי, האוטובוס היה ממש כמעט מלא, נכנסתי בין האחרונים ובקושי נשאר מקום. עברתי את כל האוטובוסים ושני מושבים לפני האחורי היה מקום ליד מישהו. כל החלק האחורי של האוטובוס לא כזה כיף בשבילי.. אתם יודעים כל הערסים או wanna be, ואפילו הילדים הקטנים של המושב, גם הילדים של החטיבה ששם מקללים כזה ובכללי לא נחמדים.
הילד הזה, בכיתה ז', אח של מישהו מהשכבה שלי. אני לא מכירה אותו ולא את אח שלו, אבל אני זוכרת מהיסודי שהוא היה קצת בעייתי. אני בספק אם דיברתי איתו בכלל בחיים, ואם כן זה היה בגן כשהיינו ממש קטנים כי הוא לא היה איתי באף כיתה.
אז אח שלו ישב שם, עמד ונשען על החלון, התיק שלו היה על הכיסא שליד, ואני אמרתי "אפשר?"
אבל זה היה מרושע הייתי מגעילה. אמרתי את זה בטון מתנשא, כאילו אני חושבת שאני יותר טובה ממנו.
שניה אחרי שאמרתי את זה התחרטתי. אפילו לא "אפשר לשבת?". באמת שהתביישתי בעצמי. סתם, ממש סתם שפטתי אותו והנחתי שהוא טיפוס מסויים.
הוא לקח את התיק אליו ופינה לי את המקום, ואז הוא התיישב ונשען על התיק שלו.
אני לא חושבת שהוא נעלב או משהו, לא בטוח שהוא שם לב שאמרתי את זה בטון כזה, אבל אני שמתי לב. ובטוח היה לו יותר נעים אם הייתי אומרת "אפשר לשבת?" או אפילו "אפשר בבקשה?".
אני כל כך מתביישת בעצמי.
ועוד פעם, כל המונולוג הפנימי הזה השתלט עלי. 'למה את שופטת אותו לפני שדיברת איתו? וגם אם הוא כן מהערסים הלא נחמדים, מה נותן לך את הזכות לדבר אליו ככה? את לא יותר טובה ממנו, גם אם הוא מקלל ולא מכבד, את לא יותר טובה מאף אחד. את צריכה להתנהג יפה לכל אחד לא משנה מי זה, וזה שהתנהגת ככה, שהנחת שהוא מישהו מסויים ושפטת אותו, זה הופך אותך לפחות טובה ממנו. אם מישהו היה רואה אותך, הוא היה מתבייש בך ולא רוצה שום קשר איתך. תתביישי בעצמך'.
המחשבות האלה לא פוסקות. הייסורי מצפון האלה בשני המקרים. אני מרגישה בן אדם רע. הקולות האלה בראש, זה כמו שעשית משהו רע ואמא צועקת עליך, ואתה יושב עם הראש מורקן ומזיל דמעות. רק שזה המצפון שלי שצועק עלי.
אבל הטוב זה שאני יודעת לשים לב. כן אכפת לי ואני אשים לב יותר בעתיד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
(מה שאולי קצת מצחיק זה שאני שומעת מבחוץ ילד בוכה, הוא ממש בוכה. מסכן.. בכי תמרורים כזה. אני לא יודעת אם הוא קיבל מכה, או שהעליבו אותו, אבל אני מרגישה ממש כמו הילד. אוו כמה שהייתי רוצה לבכות ככה. כי ככה בדיוק אני מרגישה. אה, כתבתי את זה כבר.. 
