הגשה לתחורות הזו

אסור

אסור זה אסור לי, אסור לי להיות איתה- קים, לא לרצות אפילו- צריך לדעת. אם היינו רק אנחנו רק אנחנו, הכל היה מושלם, כלום לא הפריד. חולם לא איתה, חושב בלעדיה, רואה בעייניה בלעדיה, אסור לה לגעת בי, היא נגעה בי פעם יותר מדי. כאילו לא נגעת באף אחד אחר. חולמים אחת על עם פחד, פחד לא מוסבר, וגם אם כן להיות איתה אח"כ לדמם על הכביש כמו כלב פצוע. המחשבה הזאת חולפת ועוברת ואני שוכב על המיטה בוהה בתקרה הלבנה. יוצא אל הרחוב והיא שם
"למה? למה את יוצאת אחרי? זה אסור, אסור!" מסביר לה כל פעם מחדש, אותה תשובה כל פעם. כל פעם אותה תשובה.
"כי אני אוהבת אותך" אומרת לי "לא אכפת לי מהוריי וממנו, אלא ממך"
"זה אסור אסור לנו, אסור לנו ללפף אחת את השנייה, אסור לנו להתנשק, אסור לנו אפילו לדבר" אומר לה ואוחז בחוזקה במרפקה, היא מתחילה לבכות, לבכות. "לא אבל אל תבכי" אני מוחה את דמעותיה, בעודה לוקחת אותי לסימטה צרה.
"אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך מאוד, לואיס" אמרה והתקרבה אליי באיטיות.
שקט מוחלט, ואני חושב לעצמי, שאסור לי פשוט אסור לי לחלום עליה אפילו, אסור לי לטעום את המתיקות שבנשיקותיה.
"אתה לא מבין?" שאלה אותי. "מה שאסור- מושך." אמרה והחלה לנשק אותי בכל גופי.
"מספיק לך" אמרתי לה באדישות שאף פעם לא חשתי כלפיה.
"אתה לא אוהב אותי?, שאלה בתשובה למה שאמרתי.
"לא, אני אוהב אותך מאוד, קשה שלא להתפתה" אמרתי לה "זה באמת קשה לראות אותו איתך"
"באמת?" שאלה ונשקה לפי. היא לא רצתה לשחרר, לא רצתה.
"כן, בבקשה תפסיקי" אמרתי וניסיתי לשחרר- לשחרר את התענוג להיות איתה. "אסור היה לי לבוא?" שאלתי, "אל תעשי ככה אני אתחרט. "  אמרתי או איימתי. חזרתי, חזרתי אל החדר עם קירות הסיד הלבנים העבשים,  דמעות כבדות ירדו מן עייני מהמחשבה שלא אוכל, שאסור לי.
חלום, חלום שלא יתגשם- לא יקרה, לא אוכל להיות איתה עם קים. 

להיות במקום אחר, רחוק מפה- ולהיות איתה?

הפרק למטה. יש להגיב:)

קרידיט