פרק שלישי, סיבוך

נסיעה ומרחק רק מפריד ביני לתחנת המשטרה, דאגה רבה עוטפת אותי. אני לא יודע כלום. מה עם אבי? מה עלה  בגורלה של ליזה?

טלפון מצלצל לפתע, זה לואיס. אין לי כוח לענות, באמת שאין לי עצבים אליו. ניתקתי את השיחה והמשכתי בנסיעה.

אני שוקע במחשבות רבות וכמעט מוריד ידיים מההגה, אני לא רוצה לעצור את רכבי אבל אני חושש שאצטרך.

האוויר של הכביש המהיר, הרוח נושבת ומ-2 צדדי הכביש רואים הרים ויערות סבוכים. אני בוהה בעיינים כמעט דומעות על צלע ההר שמולי.
יצאתי מן הרכב ונשענתי עליו, בהיתי יער הסבוך ובצמחייה המרשימה שגדלה שם. צילצול הטלפון נשמע שנית "מה הוא רוצה הבן-אדם?" שאלתי את עצמי במילמול ועניתי לו "מה אתה רוצה?" שאלתי אותו.
"אבא, הוא רוצה אותך לידו" אמר.

"לואיס אתה עדין לא מבין? ליזה נחטפה" אמראתי מעוצבן.

"למה אתה כ"כ אנוכי? אתה חושב רק על עצמך. אבא קיבל התקף לב, מצבו רע. הוא רוצה לראות דווקא אותך"

"מה? למה לא אמרת לי שמצבו רע? אמרת לי שהוא בסדר!" אמרתי לו, לא ידעתי לאיזה כיוון אני יותר נמשך לאבי או לאשתי.

"הייתי צריך, ידעתי שאפ תדע תשתגע, זה היה מזיק לך" אמר שטון קולו רך ונעים

"אבל כבר אמרת את זה"  אמרתי לו ואני נרגעתי במעט. עצמתי את עייני ואנחתי אנחה.

"ברי אבא צריך אותך" אמר וקול ניתוק נשמע. התקשרתי אל מפקד המשטרה, הוא אומר לי: אל תדאג אנו נמצא אשתך.

אחרי שניתק מחשבות מציפות אותי, אך אני מתחיל לנסוע.

נסיעה מהירה חזרה, העוברת דרך היער. העלים עפים מן הרוח  שיוצרת המכונית, העצים הפורחים. עני עובר במהירות על פניהם.

הנסיעה מעניקה לי אוויר צח ונקי, אך לא כמו כל פעם הוא מנקה את מחשבותיי, טוב ונעים לנשום אותו אך הוא לא עוזר לי בכלום.

דמעות ממלאות את עייני, הדמעות נושרות מין עייני ונופלות לעבר הג'ינס הצמוד, עייני מרפרפות על הכביש, הין מתחילות להיעצם. אני מתנגד אך איני יכול להשאירן פתוחות.

אני פוקח את עייני באיטיות, חולשה רבה סובבת אותי. ואיני  זוכר את מה שקרה. אני רואה לנגד עייני מכונות הנשמה וקיר לבן פשוט וריק.

אני פולט מילות אחדות מתי שמישהו נוגע בידי.

"מי זה? מה קרה?" שאלתי בקול חלוש וצרוד.

"אבא" מילמל לואיס והופיע בשדה הראיה שלי- התקדם למולי. "אבא נפטר" אמר ועייניו דומעות, "הוא מת עם ייסורים" המשכיך. פקחתי את עייני לרווחה- לא מאמין. קמתי או יותר נכון ניסיתי לקום.

"אל תקום" אמר ורקנתי את ראשי, יידי סובבות חבלה שבחזהי. "פעם הבאה שאתה נוהג אל תתעלף בדרך, או יותר טוב אל תתעלף ותיפול מצוק. כמעט עשית תאונה"

"אני מצטער" מילמלתי.

"על מה להצטער?!" צעק. "את הזמן אי אפשר להחזיר לאחור" אמר בשקט ובהה בקיר. "כלום אי אפשר לשנות, אפשר להשתפר בדברים רבים בעזרת טעויות" אמר והפנה אליי מבטו, מבט קר אשר מחדיר בי אשמה. שתיקה ארוכה עברה בחדר השקט והלבן.

"אנחנו כ"כ דומים, מכל הבחינות." אמר ובהה בזר הפרחים אשר היו על השידה בצבע לבן צלול.

"ממי זה?" שאלתי.

"לא יודע, יש מכתב" אמר, קם והגיש לי אותו.

כתוב:

'נקלענו  לתאונה? למה? בגלל אשתך? אשתך המסכנה ואומללה. כדי לך לבוא לצוקים- המקום הזה שבו קרתה התאונה, עם 1,000,000$ מובן?'

הפלתי את זה מיידי, ואמרתי ללואיס:"אני הולך לצוקים, אני הולך למצוא את ליזה" הוא התכופף ולקח את המכתב.

"אתה ואיזה כסף?" אמר וציחקק, "לאן תלך? כאילו יתנו לך ללכת מפה? וחוץ אמא וכרמן באות לפה עוד מעט" שתקתי ולא עניתי לו. "המשטרה כבר מחפשת אותה, שהיית מחוסר הכרה איזה מפקד התקשר, הם ימצאו אותה אני בטוח"

"איך אתה יודע את זה?" אמרתי.

"אתה באמת רוצה לנבא שחורות?" שאל וקולו עלה. "אתה מתנהג כמו טיפש, תפעיל את הראש שלך, הכל יהיה בסדר" אמר ויצא מן החדר  הריק.

מחשבות רבות מעסיקות את מוחי, ואני לא יכול לשבת בשקט.

אני התיישבתי על המיטה והסתכלתי על המראה, התפלאתי מן מראי, פני חבולות ותחבושת עוטפת את מצחי. אני מפנה את מבטי אל הבגדיםששכבו לתומם על כיסא לבן. לחתי את הבגדים והלבשתי אותם. הסתכלתי שוב על המראה- עכשיו עומד ומולבש כראוי.

יצאתי בשקט רב, אל הדרך.

סליחה שלא העליתי, פשוט יש לי מלא שיעורים, המחשב שליהיה שבור והטיוטות  במחשב (בוורד,) פשוט נמחקו.

סליחה על העיכוב.

מצפה לתגובות [כי לקח לי מלאזמן לשחזר]

קרדיט לילדה המדהימה הזו:)