פרק 1, חתונה

בריאן מונסון בן ה-22 הוא התחתן איתה, הוא אהב אותה.

יום אחד משהו קרה היא נחטפה, הוא לא נרגע עד שמצא אותה, היותה בהריון מאחד מהחוטפים

בלתי היה אפשרי להפיל, אבל הוא רצה בנים ובנות משלו, כאב ויגון מר סובב אותו.

השנים עברו, הכאב לא נשכח, הוא נשאר לו עמוק בליבו.

ככל שהשנים עברו בנו של החוטף נעשה דומה בריאן.

האם הילד הוא בנו של בריאן? מיהו החוטף שגרם לכל הצער הזה?

האם בריאן מייקל הם אב ובן? איוואן יודע על אביו האמיתי? זהו קשר דם מסובך מכל בחינה ובחינה

דמויות

"ליזה התנשאי לי?" כמין הד בראשי ואני שוכב במיטתי ובוהה בתקרה הלבנה. ויותר מכך את התשובה שלה מהדהדת בראשי ולא מוכנה לצאת.

המחשבה שמחר אני אתחתן- היא עושה לי טוב.
"היי, בְּרי" לפתע לואיס הופיע בפתח הדלת. "על מה אתה חושב?" שאל והתיישב על כיסא המשרד שעמד לתומו מול המחשב."על ליזה נכון?" טון  קולו השתנה לפתע.

"למה אתה כזה אדיש בנוגע לליזה? היא אשתי, אחיך התאום מתחתן" אמר לו והלכתי לצחצח שייני.

"אתה יודע למה" אמר והלך אל חדרו.

אני מכבה את המחשב ושנייה לפני הגיעה הודעה:
"אתה לא יודע עד כמה אני אוהבת אותך, ליזה"

לא היה לי מושג למה היא שלחה לי הודעה זו. האם זו האינטואיציה שלה שמדברת?

"אני יודע, ואני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר" השבתי לה וכיביתי את המחשב.

'זהו' מחשבה חדרה לתוכי. 'מחר אהיה נשוי אליה, אל האישה שאני אוהב' מחשבה עמוקה החלה, מחשבה על עייניה האפורות על שיערה החום בהיר, על מבנה גופה המושלם. נשכתי שפתיי רק מיופיה המיוחד. אך לא חשבתי על אופיה היא מושלמת למעני, היא מושלמת לעייני שלי.

חיוך עלה על פניי כאשר אני בוהה בשמיים דרך החלון, ורואה את דמותה.

חן ויופי אני רואה. 

בעוד אני שוקע במחשבות אני נרדם, עייני נעצמות.

בבוקר קמתי וראיתי את החליפה המוכנה בפינת החדר, שידה שעליה תמונה שלי וליזה. הסתובבתי לעבר התמונה ובהיתי בתמונה.

"קום ישנוני" צעק לואיס.

"לא רוצה נו" מילמתי רדום מנסה לישון, אך ראשי מלא מחשבות.

"שניה, אני עוד דקה אבוא" אמר לואיס. הוא הלך וחזר עם דלי מים מלא. "מוכן?" שאל ועמד מעל מיטתי, הוא שפך את הדלי על ראשי, המים היו קרים מאוד, כמעט קפואים. 

"קום, עכשיו זה יצא לך"  צחק, והושיט לי יד. "תקח את זה בהומור" אמר.

"טוב נו...." מימלתי וקמתי, "אחי תהיה איתי רגע" המשכתי.

"דבר" אמר והשתעשע בחפצי חדרי.

"תקשיב" סובבתי אותו אליי, "אני בריאן מונסון, באמת מתחתן?" שאלתי  אותו, כחושב שאני בחלום.

"כן בְרי, אתה כן, ועם ליזה ג'פרי" אמר ויצא נשארתי בחדר עומד ובוהה לחינם. את שתי המילים האחרונות אמר באדישות.

"למה, למה אתה אדיש, למה?" שאלתי לאוויר- לא שמע אותי איש.

הלכתי לצחצח שייני ושטפתי פניי, הסתכלתי במראה וחייכתי, טיפות מיים נוטפות מן פניי. ואני מנגב אותן אך החיוך נשאר.

אני  הילד שמאז מתמיד היה מאוהב בליזה ג'פרי מתחתן איתה עוד כמה שעות, מקווה שזה הדדי.

עייני ריצדו את האריחים הלבנים, השתקפותי השתקפה בה.

"בריאן?" קול נשמע.

"אני בא" השבתי לה לאימי. התישבתי ליד השולחן, וצלצול נשמע מהדלת. "אני פותח" מוילתי וקמתי מן השולחן.

"לא צריך רק ישבת" מילמל לואיס וקם.

"נו די... אני אפתח" רבתי אני ולואיס כשנים קודמות, בילדות. לבסוף שנינו פתחנו וחייכנו חיוך רחב כמו ילדים קטנים. אלו היו ליזה וכרמל- חברתו של לואיס.

"פגשתי את כרמל בדרך" אמרה ליזה "ודיברנו בדרך" השלימה אותה כרמן. כל אחד התחבק עם זוגתו וישבנו לשולחן. היא ישבה לידי והתחילה לבעוט ברגלי קלות לשחק בה. חייכתי, פשוט חייכתי. קצב הושמע  בראשי.

"טוב אני הולך לחדרי" אמרתי לכולם וקמתי בנימוס.

"הולך לנגן?" שאל בריאן. והביט בי.

"איך אתה יודע?" שאלתי בסקרנות.

"יש לך פשוט מצב רוח" אמר לי. שתקתי, וחייכתי, בילגנתי שיערותיו.

"הי, אני יותר גדול" אמר לי וסידר שיערו.

"בשתי דקות" השבתי לו.

ישבתי על המיטה ולקחתי את הגיטרה שעמדה בצד. התחלתי לנגן, כל מיני נגינות, אפילו לא שמתי לב למה שאני מנגן, שמח או עצוב. ופתע מתחתי את המיתר יותר מידי, "שיט"יצא מפי. המיתר נקרע ואני- זה שורף לי. "אחח.." מיימלתיי בדרכי לשטוף את זה.

"מה קרה בני?" שאלה אימי, אותי.

"כלום מתחתי יותר מידי ונקרע לי המיתר" מימלתי. "אני עוד מעט אתקן את זה" אמרתי.

המים הקרירם הקלו ואף שיכחו את כאביי, "בוא אני אעזור" אמרה ליזה והתקרבה. "שורף לך?"  שאלה אותי ועזרה. חיבקה אותי מאוחרי.

"זה מדגדג"  ציחקקתי.

"ש-ידגדג, יותר טוב לך" אמרה וציחקקה.

"נכון, נכון, רק תפסיקי. אני הולך לכוון את המיתר" אמרתי לה וליטפתי לחייה המלאות. "בואי" התעוררתי מן המחשבה עלי

"כן, בוא" מילמה והביטה בעייני.

"הנה ככה" אמרתי לה ושמתי את ידיה לאיפה שצריך.

"אולי תחליף לבד" מילמה והבינה שהיא לא תצליח. החלפתי את המיתר, והיא אמרה:" אבל זה לא מתאים לפי הצבעים, הגיטרה היא חומה כעץ המיתרים אדומים, החלפת למיתר זהוב"אמרה לי.

"נו באמת להחליף עוד פעם?" שאלתי אותה שעצלה סובבת אותי.

"כן נו..." אמרה.

"בואי אני אלמד אותך לנגן" אמרתי לה ושמתי אצבעותיה במקום, "זה מעבר אקורדים"הראיתי לה, "הדבר הראשון שחרשתי עליו." מילמלתי

"ככה?" שאלה אותי והדגימה

"כן ככה" הרמתי ראשי מן הגיטרה, והסתכלתי עליה, והיא עליי, חייכנו חיוך, והתקרבנו לאט לאט, שפתיי נפגשו בשפתיה.

"אהמ..." זה היה לואיס. התרחקתי מליזה במהירות ואמרתי לו:

"לך" אמרתי זאת בעצבנות, "זה החדר שלי, מה אתה רוצה?" המשכתי.

"רק באתי לקחת את הגיטרה" אמר לי.

"בטח, בטח קח כבר" אמרתי בעצבנות והושטתי לעברו את הגיטרה. "צא,נו כבר"

"טוב הלכתי" מלמל

"אוף רק להרוס" מלמלתי ובעטתי בנייר ששכב על הרצפה לתומו.

"די, תפסיק, הוא אוהב את זה שאתה מתעצבן" אמרה וחיבקה אותי מאחורה. "עדין מדגדג?" שאלה

"לא" מלמלתי. היא העלתה חיוך על פניי. "תחכי לערב, כלום לא יפריע לנו שנהיה יחדיו" אמרתי לה.

"תלכי?" שאלתי אותה.

"איך אתה רוצה, אני אספיק הכל אחר-כך?" מילמלה. "אני צריכה ללכת" המשיכה בדבריה.

"לואיס אל תנג'ס לי" אמרתי בזמן שעמד מאחוריי וסידר את מראהו. ומידי פעם נגע בחליפתי.

"אני רק מסדר" אמר לי והביט בעייני דרך המראה.

"לא צריך" מילמלתי.

"צריך, תגיד איך האח הקטן מתחתן לפני הגדול?" אמר לי.

"אנחנו תאומים! ת-א-ו-מ-י-ם!" התרגזתי והלכתי לבחוץ. כרמל פגשה אותי שם,

"איך? איך את חברה שלו?" שאלתי אותה, הבנתי שהוא אחי אבל משהו מנע ממני לחשוב על זה חיובי.

"ככה, הוא טוב בפנים, הוא מפחד להראות את זה. תבין אותו, הוא אחיך. הוא אוהב אותך, תתחבר אליו" אמרה "כולם מחכים רק לך, זו החתונה שלך"

"כן.. טוב, אני עוד מעט נכנס" מילמתי ובהיתי לאופק."נהיה קר תיכנסי" אמרתי ואני בעצמי נכנסתי לאולם הגדול.

"לואי" קראתי לו ובאתי אליו. "אני מצטער, עזרת לי. אתה אחי" המשכתי וחיבקתי אותו. "תודה" אמרתי והלכתי אל האורחים.

"כן.. בסדר" מילמל בזמן שאני כבר לא שם

חיכיתי בחופה,  הרמתי ראשי לרגע, וראיתי, שמלה לבנה אשר מקושטת פרחים (על השמלה) עטפה אותה, היא הייתה יפה, חייכה, פניה קרנו מאור.

חיוך רחב נפרש על פניי.

"אני אוהבת אותך" מילמלה שהגיע עד אליי. זנב שמלתה היה ארוך ויפה.

הטקס עבר מהר, כי חיכיתי, חיכיתי לשאלה שהגיעה לבסוף.

"האם אתה, בריאן מונסון, לוקח את ליזה ג'פרי לאישה?" שאל אותי המחתן

"כן" עניתי

"האם את ליזה ג'פרי, תקחי את בריאן מנסון לבעל?" שאל אותה

"כן" השיבה. והתנשקנו, לא רצינו לעזוב.

פרק ראשון של סיפור חדש:)

מקווה שתאהבו..

קרדיט ענק לוונוס על העיצוב המושלם!

פרק תשיעי, נטישה

"בבשקה לא" מילמלתי, אחזתי בידו בחוזקה ופחדתי לשחרר ממנו, לתת לו לחמוק מן ידי, שלא יינטוש אותי.

"היום קוברים את אחיך, את רוצה שאבוא?" שאל. וליטף את לחיי הסיט קבוצת שיער לאחור.

"ברור" אמרתי לו.

"את בכלל רוצה לבוא?" שאל,  והביט בעייני, מבטו חדר והתעמק. עייניו צלולות מרגע לרגע. עיניו האפורות-ירוקות, המתפתחות לגוון טורקיז עדין.

"לא יודעת" עזבתי לרגע ידו, והתחלתי להסבתובב ברחבי החדר. "אני לא רוצה שתעזוב אותי לשניה. ולו אחת" אמרתי והפעם אני נשקתי לו, כל פעם שהסתכלתי עליו היה לי חשק בלתי מוסבר- להיות בקרבתו. איתו,בלעדיו אין לי חיים
"אל תעזוב אף פעם" מילמלתי לעברו.
"אף פעם" הבטיח והמשיך.

"צצריך ללכת?" שאלתי ופנים לא מוסברות יצאו הן אומרות 'אני רוצה להיות אך ורק איתך'.
"זה אחיך" אמר לי . וקול אחראי ועבה מן פיו.

"טוב, בוא נלך" אמרתי מוחרכת. 

זהו היה עצם היום, השמש היתה בשיאה, קפחה על ראשי. זהו היה קבר אמיתי לא מזויף, לפתע אני חשה בחילה- לא מוסברת.

העלים נידפים ברוח, הם נושרים ונופלים אל הרצפה ומתרסקים לרסיסים. כל אחד שידרוך עלה עלה יבש ומעופש ישמע קול שבירה  ורשרוש לא נעים.

כאבים עזים החלו, ממה?מאיזה מקום? לא ברור. 

כל גופי נרדם השתקתק, נפלתי על ברכיי, דמעות לא פרצו, על המחשבה , על המחשבה שהוא אחי, שהוא מת. 

"בואי קומי" אמר צ'ייס, והושיט לי את ידו.

"אני צריך ללכת לאוניברסיטה" אמר לי "את רוצה לשבת בקפה?" 

"למה לא?"  השבתי לו.

נוף הים ועצי הדקל המתנופפים, גורם לרגיעה, רגיעה שכ"כ רציתי. שקיויתי שתבוא במהרה.

קמתי רציתי להתקרב אל הים, אך פחדתי ממשהו שיקרה. 

תקוות תלויות באויר השקט. הנפתי ידי בכדי להזמין את החשבון. המלצר החביב בא. הוא הזכיר את לוראנס. אותן עיינים אותו שיער. בהיתי בו, "החשבון" אמר המלצר.

"כן,כן.." אמרתי והוצאתי את הארנק מתוך המעיל השחור. בכיס היה מונח אותו אקדח. אך דחקתי את האקדח, והוצאתי את הארנק. 

הים, הגלים המתנפצים על המזח, שקט, רוגע, אך בכל זאת פחד פחד מלוראנס. 

יד נגעה בכתפי, הסתובבתי, "לא בבקשה לא!" זה היה לוראנס. הוא מדבר בעוד שאני רואה את צ'ייס מתקרב אלינו. 

"איך אתה יכול?" צעק והתנפל עליו. הוא התחיל להכות אותו, להרוג אותו בידים חשופות.קהל התחיל להתאסף. ואחד מהאנשים זרק את לוראנס למים. הוא שחה אל החוף, והמשיך במריבה. ופניו היו חבולות לגמרי ברח אל רכבו.

הוא התחיל לנסוע, וצ'ייס החל לרוץ אחריו, הוא רץ מהר אבל לא מהר מידי. 

משאית שנוסעת במהירות מופרזת פגעה בו. דרסה אותו. אני לא מאמינה לגופו השכוב על הרצפה. לוראנס נסע למבוי סתום- התאבד ומת כנראה.

רצתי אל גופו השכוב של צ'ייס. סירנת האמבולנס נשעה עולה ויורדת. 

דאגה רבה עטפה את גופי. 

ישבתי על יד צ'ייס שמתחיל להתעורר. בחילה עזה תקפה אותי. רופאים רבים התאספו מסביבי.

"את בהריון" אמר רופא אחד בביטחון. בדיקות רבות עברתי.

כל הרופאים הצהירו שאני בהריון. ממי? 
נכנסתי מבולבלת לחדר של צ'ייס. אין לי מושג מה להגיד לו. 

"מה קרה?" שאל צ'ייס אותי.

"אנ... אני בהריון" אמרתי לו. 

"מה? ממי?"שאל שהדם עלו לו לראש. "ממי? שאלתי"

"ממך כנראה, אני לא יודעת" מילממתי כאני מנסה להזכר, אך הזיכרון לא שב.
"זה ממנו?" שאל אותי "תגידי את האמת"

"הז לא 'זה' זה הוא, ואמרתי לך שאני לא יודעת"

"אפשר להיות לבד?" שאל שעובי בקולו.
"כן" עניתי ויצאתי מן החדר.

 "זה החבר שלך? מצבו רע מבחינה נפשית ועוד יותר פיזית, הוא  נפגע קשות. הבחור השני לוראנס אלסון, מת על המקום. ואת בחודש 3 להריון"

"מה קרה לצ'ייס?" שאלתי שדאגה עטפה את כל גופי.

"הוא נפגע בעמוד השדרה, רוב סיכוייו ללכת קלושים. אני מצטער" לא האמנתי למה שאני שומעת.

כעבור כ-7 חודשים...

"הוא כזה חמוד" אמר צ'ייס

"הוא שלך, הוא דומה לך." אמרתי בביטחון.

"נחשיי מה.... הוא כן!" אמנר שחיוך עולה על פניו מאירות.

"טרוי שלנו, של שנינו" אמרתי והתכופפתי לנשקו.

אתם יודעים שהסוף הזה הושג ע"י לא מעט חפירות של קורל...(לא צריך אפילו להשים קישור...)

אז... אני רותה ביקורות והערות.. אהבתם?

התמונה הראשונה? אני יודעת שאני חורשת על השחקן הזה, אבל הוא שיחק כל סיטואציה אפשרית!