כדי להנות מהתוכניות הקודמות של שחר חסון, דודו ארז ואבי אטינגר- "לילה בכיף" ו"טלוויזיה במיטבה"- היה צריך להיות כלוא בגוף של ילד לא מפותח בן 5 או לפחות להיות ללא יכולת התנגדות, כלומר בן אדם שמוכן לראות כל דבר שירצד לו מול העיניים. בשתיהן היה פוטנציאל הצחקה סביר, אבל התוצאה כמעט תמיד הייתה מעיקה, מנדנדת, וולגרית ומביכה, מותירה תחושה לא נוחה של חוסר קורלציה בין מרכיביה.
"שוברת את קללת האינפנטיליות."
באופן מפתיע ומשמח למדי, "זהירות טלוויזיה", המיני-פרויקט החדש של השלושה, מצליח לשבור את קללת האינפנטיליות, או לפחות לתעל אותה לטובת החבורה, ומוכיח שדווקא ההצמדות לסתריט כתוב יכולה לפעמים להוציא את המיטב מקומיקאים שאמורים להתגאות ביכולת האלתור שלהם. "זהירות טלוויזיה", שעוסקת בשלל הארועים המופרכים מאחורי הקלעים של "טלוויזיה במיטבה", מצליחה לשעשע דווקא כי היא מרסנת את השטיקים הקבועים של שלישיית ארז-חסון-אטינגר ומכניסה אותם למסגרת מובנית של התחלה, אמצע ופאנץ'.
"התחלה, אמצע ופאנץ'."
רצף המערכונים-גגים שמרכיבים את "זהירות טלוויזיה" מאפשר לשלושה להביא את סך הפוטנציאל של כל אחד מהם, מינוס הרצון להשתמש נגדם באלימות. כמעט כל מה שעצבן קודם מקבל עכשיו את הפרופורציה הנכונה. כשאטינגר ישב באולפן של "טלוויזיה במיטבה" ומלמל מדי פעם משהו בדיבור סמי-מפגר זה נראה מאולץ. אבל כשהוא מביא את זה לתוך מערכות כתוב (למשל, כשהוא הולך להוציא ויזה בשגרירות ארה"ב ומנסה לחמוק מפגישות מקריות עם סלבז ערבים) זה עובד ואפילו משעשע.
גם משכה הקצרצר של התוכנית (20 דקות בקושי), שבה שולבו הופעות אורח מפתיעות (יגאל עדיקא, אסי עזר, אורי גבריאל, אילנית לוי), מעניק לתוכנית מן גרוב כיפי וקצבי שנעדר מהתוכניות הקודמות של השלושה. נכון, סיכוי ששחר חסון יצחיק אותי אי פעם עדיין נראה רחוק מתמיד, אבל אי-אפשר לקחת מ"זהירות טלוויזיה" את השיעור שלמדו שלושת חבריה: כשכותבים בדיחות ברצינות, יש לזה סיכוי להיות מצחיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
