היי לכם  ♥

שישי בבוקר שלא לומדים בו זה כייף חיים, ולכן אני מעלה פרק

אני מודה לכם על התגובות, אתם מדהימים! אם אתם קוראים, תגיבו, זה באמת מעלה חיוך אצל הכותב (:

אני לא אחפור עוד הרבה.

מקווה שתאהבו ותהנו מהפרק 

פרק שביעי, הַתְחָלָה

סטיב התיישב על ברכיו סמוך לאחותו, הוא צפה בה בחוסר אונים, מקווה שהמבטים המנחמים שלו ירגיעו אותה ויתנו לה מעט נחת.

"אני באמת לא מבין למה את בוכה עליו," הוא אמר את מה שעלה במחשבותיו.

"אני לבד עכשיו," ליסה קברה את פניה בידיה והמשיכה לתת לדמעות לזלוג.

"עדיף לך להיות לבד מאשר להיות איתו!" נשם עמוקות, מנסה להרגיע את כעסו, לסטיב זה נראה משונה, איך היא יכולה לאהוב כך אדם שעשה לה כל-כך הרבה רע.

"זה לא נכון. הוא אהב אותי," ליסה התעלמה מדבריו והמשיכה בשלה.

"אני לא חושב שככה מתנהגים כשאוהבים," הוא חיבק את כתפייה, מנסה להרגיע את בכייה.

"תפסיק לדבר ככה, אני מוכנה שהוא יחזור עכשיו," ענתה לו, עיניה ננעצו בעיניו כסכינים.

ליסה הרגישה צורך לפגוש אותו שוב, ברגע שבו החיסרון של דמותו החל להפוך למורגש, הייתה מוכנה לוותר על כל החופש שניתן לה בתמורה לפגישות נוספות איתו.

היה קול בראשה שצעק שזו תהיה טעות לרצות לחזור למקום ההוא, אבל לפעמים כשמתרגלים למשהו באופן כל-כך אינטנסיבי, ההיגיון נעלם ואת מקומו תופס ההרגל.

היא לא ידעה אם זה נכון, אך את המילים הללו אימה צעקה לעברה לפני מספר ימים, ולמרות שהיו בה דברים רבים שגרמו לליסה להתעצבן, היא ידעה שבמילים אין לאמא שלה מתחרים.

*****

"אתה בטוח שאתה רוצה לפגוש אותו?" השוטר נעמד בפתח בית-הכלא, מעביר מבט מופתע בדיימון הנחוש.

"אמרתי לך אלפי פעמים, אני לא אוכל להמשיך בחיים אם אני לא אראה אותו," קבע.

"הוא כבר נכלא, למה לך להסתבך, תעזוב את זה בידיעה שהוא כבר לא ירצח אף אחד יותר," הבהיר לו את רוח הדברים, מסביר לו שבאלימות לא יוכל להשתמש.

"זה לא קשור, אני חייב לראות, זה משהו מעבר ליכולת שלך להבין." הוא נשף לעברו בבוז. דיימון אמר את האמת, זה היה חזק ממנו, הרצון לראות בעיניו את האדם הזה.

"בסדר, תתלווה אליי, בעוד מספר דקות הוא יצא. יתאפשר לכם לדבר דרך טלפון ומבעד לזכוכית ותהיה שמירה של לפחות שוטר אחד בחדר שימצא בצד שבו אתה תהיה." השוטר פירט את סדר הדברים וקם מכיסאו.

"בסדר, בסדר." דיימון מלמל בכדי לרצות את אותו השומר.

*****

לפתע ליסה הרימה את פרצופה, מבט שונה התנוסס על פניה -"אני רוצה, בבקשה," היא הסתכלה בעיניים נוצצות אל תוך עיני אחיה, מיישרה לעברו מבט.

"מה את רוצה ממני?" הוא התגונן, מיהר להתנער מאחריות.

"אני רוצה לפגוש אותו בפעם האחרונה, זה יעזור לי להתגבר," היא ניגבה את הדמעות שזלגו מעיניה, תקווה חדשה מציפה אותה.

"אני חושב שאם זו פעם אחרונה זה בסדר," אמר לאחר מספר שניות בחוסר ביטחון, והעביר את מבטו אל סביבת החדר, בחיפוש אחר מישהו שיציל אותו מלהסכים לה באופן מלא, אך הוא היה שם לגמרי לבדו. הוא, והספק.

"אז אני אתלבש, אתה רוצה ללוות אותי?" ליסה קמה מהספה והלכה בצעדים מהירים אל חדרה, מחליפה בגדים, מסדרת את שערה ומאפרת בעדינות את פניה הנפוחות מדמעות.

היא התרגשה שתתאפשר לה הזדמנות נוספת לפגוש את פיטר, ליסה הרגישה שהפגישה איתו תרגיע אותה ותיתן לה אפשרות להמשיך בחייה. למרות זאת, פחדה מההשפעה הגדולה שיש לו עליה, מעולם לא הצליחה להתנגד מולו, וידעה שרגשות החולשה שחשה כלפיו, לא השתנו בזמן הקצר שלא נפגשו.

כשיצאה מהחדר אל תוך חלל הבית צפתה באחיה לבוש ומאורגן, היא ידעה שתמיד יעמוד לצידה, גם אם מעשיה לא נראים מוצלחים בעיניו.

"את מוכנה?" הוא שאל, סורק אותה במבטו, סטיב לא האמין ולא הבין מדוע היא מתכוננת כל-כך לפגישה עם האדם הזה, הוא ציפה שתשנא אותו בדיוק כמוהו.

"כן," היא ענתה בקצרה והתקדמה לכיוון הדלת.

"בסדר," הוא מלמל והחל הולך אחריה לכיוון מכוניתם.

לאורך הנסיעה השניים לא דיברו מילה, ליסה בטענה שהיא צריכה להיות עסוקה בכביש, וסטיב בטענה שאין לו מה לומר.

כשהגיעו אל בניין בית-הכלא ונכנסו אל חדר ההמתנה, הרגישה ליסה איך ליבה פועם במהירות, היא כל-כך רצתה לפגוש אותו כבר, מודעת להיותו במרחק מספר מטרים ממנה.

"בסדר, מי זאת ליסה?" שוטר חסר עניין בחן את הנוכחים בחדר.

"אני," ליסה הרימה את ידה והחליפה מבטים עם אחיה.

"בואי איתי, יש לכם פגישה שתיערך 20 דקות," הוא הסתכל עליה והחל לצאת מהחדר.

"רגע," סטיב עצר אותו, השוטר הסתובב לכיוונו במבט עצבני.

"היא תהיה מוגנת?" שאל בחשש.

השוטר נאנח בעצבנות -"ילד, נראה לך שאנחנו משחקים במשטרה? ברור שהיא תהיה מוגנת." ענה לו בכעס.

ליסה וסטיב החליפו מבטים, כל אחד מהם נועץ את עיניו בשני במטרה לקבל עידוד וכוח.

לאחר מספר שניות, שהרגישו כמו נצח, התקדמה אחר צעדיו של השוטר, יוצאת מהחדר הצר.

ככל שהתקרבו אל מקום הפגישה, הרגישה ליסה כיצד היא מאבדת את האומץ ורוצה לחזור ולהסתתר בין שמיכה גדולה, כמו פעם, כשהיו דברים שהפחידו אותה ונהגה להתחבא מהם בצורה ילדותית כל-כך.

"את יכולה להיכנס, אני אחכה לך כאן בחוץ למקרה שתצטרכי משהו, קראי לי ואגיע מהר כלל האפשר." השוטר נעצר וקטע את רצף מחשבותיה, גורם לה להתבונן בדלת סגורה שניצבה כמטר מהמקום בו עמדו.

היא נשמה נשימות עמוקות, ונכנסה אל החדר.

מולה עמד פיטר, כלוא מאחורי קיר זכוכית שהפריד ביניהם.

כשראה אותה מבעד לחלון, נעץ את מבטו בגופה, היא בתגובה מיהרה לחבק את עצמה במחשבה שהמעשה יגרום למחשבות שלה להישאר בתוכה. מחשבות רבות התרוצצו בראשה, היא כעסה עליו בהרבה מאוד מובנים, אך גם הרגישה אליו סימפטיה, שנשמרה רק עבורו.

*****

דיימון ישב מהורהר כשמסביבו הכל פורח, אדם שלא הכיר את הסביבה לא יכול היה לנחש שמאחורי החומה שוכן לו כלא מלא בפושעים.

הוא יצא לפני כחצי שעה מהשיחה עם רוצח אביו, אך למרות שעבר זמן התחושות עדיין שרפו את כל גופו. הבחור ההוא שדיבר בכזו פשטות על רצח, שתיאר את הרצח כהזמנת סעודה במסעדה, גרם לחלחלה לעבור בגופו. דיימון התקשה לקבל את המחשבה שמישהו ירצה לגרום לסיום חייו של אחר בכדי לקבל את לקוחותיו העסקיים.

הוא המשיך לתאר לעצמו את הפגישה, ובו בזמן שמע קולות ברקע, כאלה שהיה בטוח שכבר הכיר.

 

מחכה לשמוע את דעתכם, אל תשכחו להגיב

סתם מעניין אותי, איזו דמות אתם הכי אוהבים? (:

שבת שלום, חברים!

היי כולם 

רציתי להודות על התגובות, זה היה נחמד ביותר ואני מקווה שזה ימשיך כך

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק אל סוכות, שזה דבר נחמד בפני עצמו, סופסוף חופש!

כפי שאתם יכולים לראות, יש עיצוב חדש שהוכן ע''י Olsen Help & Designs 

וזהו, מקווה שתאהבו ותהנו מהפרק ♥♥

פרק שישי, שׁוּב בְּיַחַד

"ליסה, את מוכנה לצאת?" דיאנה הסתכלה בביתה, מבחינה איך בכל יום מחדש מצבה משתפר במקצת. אומרים שהזמן מעביר ומשפר הכל, למרות שהיה לליסה קשה להאמין באמירה, היא הוכיחה את עצמה.

"אני חושבת שכן," היא ענתה בחשש והתקרבה בצעדים איטיים אל דלת הבית.

"יופי, כי אני מוכנה," דיאנה חייכה אל ביתה חיוך מעודד ונשקה לראשה.

מאז היום בו נתפס פיטר עבר כמעט חודש וליסה למדה איך להתמודד עם עצמה ועם הסביבה החדשה שנוצרה לה.

דיאנה התאמצה במטרה לעזור לליסה וויתרה מעט על ההתבודדות שהייתה שרויה בה לאורך זמן רב לפני כן.

"את בטוחה שזה הזמן המתאים?" ליסה שאלה, אינה בטוחה עד כמה אימה מתכוונת לדבריה.

"בטח, אין כמו שופינג לשיפור מצב הרוח, לא כך?" דיאנה צחקה ונכנסה אל המכונית הישנה.

"כנראה," מלמלה, היא מעולם לא אהבה בצורה יוצאת דופן לצאת לקניות בקניון, זה נראה לה בזבוז של זמן ושל כסף, דבר שבמילא לא היה להם בשפע.

כשהתקרבו למרכז המסחרי נזכרה ליסה בפגישה המוזרה שחוותה עם הבחור ועם סטיב, היא לא הודתה בכך, אך בסתר ליבה ייחלה שתפגוש אותו שוב, משהו במבטו, על אף שהיה מבט חטוף, גרם לה להרגיש קצת יותר בטוחה מבדרך כלל, הרגשה שלא הרגישה במשך תקופה כה ארוכה, תחושה שהתגעגעה אליה.

"על מה את חושבת?" דיאנה חייכה אליה והנמיכה את המוסיקה הרועשת שבקעה ממערכת השמע של המכונית.

"איך הכל השתנה בזמן כל-כך קצר," ענתה במהרה, "ואיך שפתאום כל מה שנראה לי הדבר הנכון הפך לטעות הכי גדולה." הוסיפה בשקט.

"את עוד תתרגלי לזה," היא חייכה לכיוונה והחנתה את המכונית במגרש החניה הגדול שנבנה בצמוד לקניון.

"לא בא לי לחכות עד אז." ליסה מלמלה לעצמה.

*****

"יש לנו משהו," השוטר הקבוע זרק אל תוך המכשיר הסלולארי, גורם לדיימון להזדקף במקומו, דרוך להמשך דבריו -"מצאנו טביעות של אצבעות בזירה, אנחנו עכשיו סורקים את המאגר." הוסיף, מודע להתעניינותו הרבה של דיימון.

"מתי יגיעו התוצאות?" שאל בעניין, עוזב את התעסקותו במחשב ומתמקד במילותיו המעטות.

"הטביעות נשלחו למעבדה, ממש עכשיו מחפשים התאמה בין הטביעות לאנשים הקיימים במאגר." דיימון הרגיש איך ליבו פועם בחוזקה לנוכח המחשבה שתיתכן אפשרות למצוא את רוצח אביו.

"תוכל להודיע לי כשימצאו אותו?!" הוא ספק שאל-ספק אמר, מקווה שהתשובה תגיע במהירות האפשרית.

"אני לא יכול להבטיח במאת האחוזים שהוא ימצא, אבל אם כן נדאג ליידע אותך." השוטר ענה, גורם לשיחה להסתיים ולדיימון להישאר עם מחשבות ורצונות רבים.

*****

ליסה לבשה על גופה מעיל גדול, אחד כזה שמתאים לגשמים הסוערים של המדינה.

"את צריכה משהו יותר צמוד, שיראו איזה גוף יש לך," קבעה דיאנה, צופה בביתה תוך השענות על הקיר, חיוך גאה התנוסס על פניה.

"אני לא רוצה משהו הדוק," ענתה לה ליסה, מתאמצת להוציא מפיה מילות התנגדות.

"אבל למה?" היא נעמדה מאחוריה וליטפה את ראשה -"איך לך במה להתבייש." הוסיפה בטון אימהי.

ליסה הרגישה איך היא שוקעת שוב בתוך עצמה, מילות אימה גרמו לה לתהות- אם אמא שלה לא מקבלת אותה כמו שהיא ורוצה בכל רגע נתון לשנות אותה, את האופי ואת ההתנהגות שלה, איזו סיבה תהיה לכך שמישהו אחר יוכל לקבל ולאהוב אותה, כמו שהיא באמת, בלי לקחת אותה ולהפוך אותה לחסרת קול, לבובה.

"א..אני רוצה את המעיל הזה." ליסה לבסוף, אוספת את כל האומץ שהיה חבוי בה. היא הופתעה מעצמה, מהכוח שלא האמינה שיש בה.

"בסדר, העיקר שתרגישי טוב." היא וויתרה על הניסיונות לשנות את רצונותיה, מבינה שליסה כבר עשתה את הבחירה.

לאחר שיצאו מהחנות כשידיהן מחזיקות שקיות רבות מלאות בבגדים הציעה דיאנה לשבת בבית-קפה.

ליסה הייתה מופתעת, ראשית, מהרצון של אימה להיות בחברת אנשים במשך זמן רב, ושנית, מההתעלמות הגורפת שלה מעניין הכסף.

"את בטוחה שזה בסדר?" שאלה בהתאמה למחשבותיה.

"בטח, למה שזה לא יהיה," דיאנה חייכה, מתעלמת מהחששות של ליסה.

"לאן נעלמו החובות?" עקצה את אימה, מסתכלת עליה במבט בוחן. 

"ליסה, למה את לא יכולה פשוט להגיד תודה?" היא יכלה לראות את המבט הנעלב על פניי אימה.

"זה לא קשור לתודה, זה קשור לזה שפתאום יש כסף לבזבז אחרי שחיינו כל-כך הרבה שנים בבית מתפרק, אני תוהה איפה כל הכסף היה עד עכשיו, כשהוא היה נחוץ, ולא למטרת קניות," ליסה הרגישה חייבת לדבר, לומר מה שעולה במוחה, לא לפחד לדבר, זאת חלק מההחלמה, להבין שמותר למחות.  

היא הוציאה מעצמה רגשות שהיו קבורים בתוכה זמן רב, היא הרגישה חזקה לכמה רגעים.

"אנחנו סיימנו את השיחה ברגע זה." אימה יצאה מהקניון לכיוון החניה, מסיטה את פניה מכיוונה של ליסה.

'תמיד כמו ילדה קטנה' ליסה נאנחה בתוך תוכה, היא הכירה אותה טוב מידי וידעה שמעכשיו תפתח בברוגז ולא תדבר איתה במשך מספר ימים.

כשהגיעו אל ביתן מיהרה ליסה לצאת מהאוטו, מחפשת במבטה אחר אחיה.

"איך היה?" לחש לה כשראה את פני אימם.

"עדיף שלא תשאל," ליסה מלמלה והעבירה את מבטה לכיוון לא ברור.

"על מה רבתן?" התעניין, סטיב הסתקרן לשמוע כל פרט בנוגע לקשר ביניהן.

"שום-דבר." היא ענתה לו כשמבט מעוצבן מתנוסס על פניה.

*****

דיימון נכנס לביתו הגדול ומפואר, הוא ידע שעליו לפגוש עוד אנשים רבים, אך החליט לחזור למשך זמן קצר לביתו, לאחר מות אביו הרגיש דיימון שזהו אחד מהמקומות היחידים בהם התאפשר לו להיות לרגע פחות אחראי ופחות מנהל, הרגשה שרצה בכל ליבו לחוות שוב.  

בנוסף, אימו הרגישה שכעת הוא הדמות הגברית בבית, ולכן מיהרה לחזור ולהתייחס אליו כאל אחד כזה.

דיימון שנא ואהב את זה בו-זמנית, להרגיש מוערך ואהוּד זהו רגש בסיסי שכל אדם רוצה לחוות בחייו, אך מנגד ידע ששייכות אינה מגיעה כך פתאום ושלכל התנהגות בעבר יש השפעה על העתיד.

"דיי?" אימו חייכה אליו כשעבר את דלת הכניסה, חיוך שההגדרה הראשונה שקפצה לראשו היה צבוע.

"אני כאן," הוא ענה ונכנס למטבח.

"הכנתי לך פנקייקס עם מייפל, כמו שאתה אוהב," היא הצביעה בעזרת ידה על צלחת עמוסה בכל-טוב.

"תודה," הוא חייך אליה בחזרה והתיישב ליד השולחן. אם רק הייתה יודעת שמאז גיל חמש הוא לא אוהב מייפל, זה בטוח היה עוזר.

"אני שמחה שאנחנו שוב יחד," היא התקרבה אליו, מנסה לנשוק ללחיו. 

מה אתם אומרים על הקשר בין דיימון למשפחה שלו? זה נראה לי די עצוב.

כעיקרון לא קורה הרבה, אבל אם קוראים בין השורות אפשר להבין המון מידע בנוגע להמשך

וזהו, אני אשלח אתכם להגיב ♥