זה לא באמת יהיה מנוסח כמו מכתב. זה רק משהו שבוער לי להגיד לך. אש על הלשון. ניסיתי אתמול לנסח את זה באיזה קובץ שכוח אל על המחשב שלי אבל המילים יצאו שיכורות ומעורבבות בכעסים לא קשורים אליך

ואני רוצה להגיד משהו רק לך.

הזמן הזה שלך אוזל. הזמן הזה של האחרי. אחרי הפרידה הגדולה הסוערת. אחרי הגל הגדול של הכעס. אחרי ההכחשה. אחרי הגעגועים. המעידה לאחור. ההחלטה הבוגרת לחתוך ודי. שוב גלים של כאב וגעגועים, ארוכים יותר, גאות ושפל. ועכשיו

זה הזמן הזה שאני מחזיקה את הקצוות ומנסה להשאיר משהו טרי. משהו חי מתוך כל הסיפור הזה.

הזמן הזה שהוא רגע לפני האדישות, שהיא, היא אל חזור כבר, היא הנזק האמיתי, ואחריה מגיע החיוך הגדול האמיתי שאומר כמה טוב שזה קרה, כבר לא כואב לי ולא עצוב לי, אבל אני לא אוכל לאהוב אותך שוב לעולם, כי סילקתי כל זכר שלך ממני.

אבל אני עוד לא שם. אני בשלב של האחרי, אחרי הכעס, אחרי הכאב, אני בתוך שלולית של עצב. כי המילים שלך עדיין חיות בתוכי. 

על איך היית רוצה שנגור ביחד. על איך הדירה תיראה. איך נבלגן אותה כל לילה וננקה אותה כל בוקר. איך הודית בפניי שבמשך 4 שנים לא הייתה לך סבלנות לדבר בטלפון עם מישהי, איך איבדת את הרומנטיקה ופתאום היא צמחה מחדש בתוכך בגללי. כתבת לי שיר, אחרי לא עשית את זה כבר שש שנים. והפעם הראשונה שאמרת לי שאתה מתגעגע אליי.  שאתה אוהב אותי. שאתה מאוהב בי. שאתה צריך אותי.

ודברים השתנו

וימים עברו מאז

וחודש עבר ועוד אחד

ואנחנו ממש בתפר הדק הזה. כי אתה התחלת לפרסם תמונות עם מישהי, בעצם, היא מפרסמת ומתייגת אותך, והיא רקדנית אבל גם דוגמנית פלייבוי, וזה קצת מגעיל אותי והרבה מאכזב אותי, אתה בחור שמנשק את הצוואר ואת הבטן ואת השפתיים ומריח כל טיפת קרם מהעור ומשתהה עליה, ומביט בעיניים כאילו אתה קורא את כל החיים שם בפנים, ונושם את השמפו מהשיער כאילו אין עוד ריחות בעולם, והיא כל כך פרובוקטיבית וכל כך מוחצנת ומאופרת ופוש-אפית, והיא כל כך לא אתה.

אבל אני התחלתי לצאת עם מישהו. לא, הוא לא דוגמן פלייבוי, הוא הבחור מהדלת ממול, הוא מתוק ומקסים וג'נטלמן, הוא מוקסם ממני, הוא מוכן לספוג כל צורה של יחס ממני, הוא מוכן לספוג ביטולים של הדקה התשעים וסינונים, הוא הבחור שאם הייתי במקומו הייתי בועטת את עצמי לאלף עזאזל, אבל הוא נשאר והוא מתעקש, והוא לאט לאט מצליח. וזה התפר. זה קצה החוט. תחילת האדישות. כי אם אני אנסה באמת איתו, לא יישאר לי פנאי להחיות את המשפטים היפים שלך בתוכי, כי המשפטים שלו יתחילו לחלחל. ויהיו לי יותר מדי משפטים בראש, והמוח ימחק את הישנים. הניסוחים קצת יתערפלו. רגעים שלמים יעלמו. ואתה תישכח. אני אחייך איתו חיוך גדול ואמיתי, ואתה תהיה היסטוריה.

וכל המכתב הזה נועד להגיד משהו שסותר את כל אמות ההיגיון שנובעות מהמכתב הזה. אני רק מבקשת ממך סימן שיעזור לי להחיות את זה. תראה לי שאתה שם. תתפוס אותי לפני שזה יהיה מאוחר מדי. כי זה עוד רגע יהיה מאוחר מדי

ואני, לצערי האמיתי מאוד, עדיין אוהבת אותך