לא מבינה מה אני עושה לא נכון.

בכל פעם אני אומרת לעצמי

לא, הוא שונה.

אל תהיי ילדותית ותכלילי טעויות של אחרים על מישהו חדש.

אבל הוא לא שונה.

גם הוא מחפש בהזדמנות הראשונה להגניב יד מתחת לחולצה.

להתחכך, להצמיד אותי אליו ולחכך בזין שלו. 

ואם אני עוצרת ואומרת די, אז הוא צוחק ומחקה אותי, וממשיך לנשק.

והוא בדיוק כמו האחרון.

שעשה עבודת קודש בלגרום לעצמו להרגיש בבית בלב שלי.

הביא אותי לארוחת שישי.

הכיר אותי לסבא וסבתא.

פיזר לכל עבר ערבים רומנטיים עם בקבוק יין ומטאורים נופלים בשמיים.

הגדיר אותנו ביחד בכל הזדמנות שרק הייתה לו.

אז אמרתי לעצמי די לפחד. ונתתי. את הלב ואת הגוף.

ופתאום הוא נעלם. 

בהודעות, בשיחות. תירץ קצת שחברים מחו"ל באו, והבטן שלי לא קנתה את זה.

ואז הוא התקשר להודיע שהזמין כרטיס טיסה לארה"ב לארבעה חודשים, ממריא בעוד שבוע וחצי. "אין לי מה לחפש כאן כבר," הוא אמר באדישות. 

ואני אמרתי לו שיהנה, והתכסיתי בקרח, שכחתי אותו תוך שעות ספורות. הפסקתי לחשוב עליו. הבנתי שהלב בעצם ריק ממנו.

אבל רק עכשיו אני מבינה את עומק השריטה. את עומק הפחד. חוסר האמון.

אני צריכה לחזור ליזיז, להתייזז, וזהו.

הלב שלי צריך להעלות אבק לתקופה