השמירה השלישית כבר ב24 השעות האחרונות

מרגישה שחיקות ועצב, לא פתאומי, יורד עליי לאט לאט בתקופה האחרונה כמו ערפל דק אבל אני מרגישה כבר חנוקה ממנו וצריכה לפרוק

יש מישהו שמחר משתחרר, והמישהו הזה שבה אותי בקסמיו, שבה יותר מדי. כבר בפעם הראשונה שנכנסתי אל המחלקה שלהם וחיפשתי מישהו אחר ואז שאלתי איפה הוא, אני רוצה להציק לו, והשובה אמר תציקי לי במקום, והתיישבתי להציק, והתחלנו לצחוק על גלולות והנזלת בפולין מתחת לחםצוואר ומכבי, והיה חיוך ארוך חסר מילים כשהרגשנו את החיבור הלא מתאמץ הזה, וכשהוא זרק משהו על חברה שלו לא הרגשתי באסה, להפך, הרגשתי סוג של הקלה כי הנה חבר טוב אמיתי ולא מעבר

והזמן עבר ונקשרתי

נקשרתי לשיחות למצחיק שהיה כל הזמן באוויר, לעזרה בכל פעם שהרגשתי קצת אבודה, לזה שהוא ידע לזהות שאני לא באיזון ממבט ממושך כלפי מטה, מחיוך שנפל רק לרגע בין המשפטים. וכשיצא לשטח לחודשיים התגעגעתי, ורציתי כל הזמן להיות בנוכחותו, ומצאתי את עצמי מתקשה לחייך כשהוא מספר על איך הוא מפנק את החברה, ומצאתי את עצמי מייחלת להיות היא, ומצאתי את עצמי שמחה בסתר במקום קטן בלב כשהיא רבה איתו והתישה אותו וקיוויתי שתמשיך, וחייכתי מאולץ כשסיפר שהסתדר וקיללתי כשראיתי שזה עבד. קינאתי מהלב באמת, עם כל הצדדים המכוערים שלא אופייניים לי, אבל למדתי להצניע ולהסתיר, אפילו בפני עצמי. וכל הזמן דחיתי את קץ השחרור שלו, כי כמה שתבעתי שיחזור על כך שנשמור על קשר, לא נולדתי אתמול וידעתי שלא יישמר כי מרגישים כשלא

וכשמסביב אנשים זורקים הערות בנושא זה הכי מעצבן, כשמישהי זורקת שרואים בעיניים שלי מבט מאוהב ואני מתגוננת כמו חיה, כשמישהי אומרת שהייתה בטוחה שיהיה בינינו משהו למרות החברה כי יש בנו משהו יפה ביחד, כשאומרים, אם לא הייתה לו חברה רואים בוודאות שהיה קורה ביניכם משהו, ואת רק מקללת את הבת זונה שזכתה, והוא לא מלך היופי ולא בחור שהייתי מתעכבת עליו במבט יותר מדי בבר, למרות שיש משהו מהטוב שלו שמשתקף גם בעיניים, למרות שהן כחולות ואני לא אוהבת עיניים כחולות, אבל אני אוהבת עיניים טובות

ומחר הוא משתחרר, והיום בערב העברתי שיעור בפעם האחרונה שהוא היה במחלקה וכשחזרתי אמרו לי זהו, הוא הלך, ועמדתי דקה או שתיים ועיכלתי בשקט ועכשיו אני שומרת, ומחר הוא יבוא יגזור חוגר וסה טו

ואני בכלל נמאס לי להיקשר לאנשים, שום דבר טוב לא יצא מזה