הוא זורק את הבגדים שלו על החוף, פוסע פנימה בבוקסר ואני עומדת על שפת הגלים, מכל הכיוונים חושך מוחלט, ואני מאובנת.
באנו לראות פלנקטונים זוהרים בחושך. אני והוא. הכרנו כמה שעות לפני כן, החלפנו ספרים, דיברנו שעות, חייכנו בלי מילים. קבענו ללכת לשנרקל בלילה בחוף החשוך שתמיד מלא תיירים אירופאים, שיש בו פלנקטונים בתוך המים שזוהרים בחושך, כך מספרים.
הוא מסתכל עליי, עדיין לבושה. "למה את מחכה?" הוא לא מבין, מחייך, מחווה בידיו על העולם שפרוס מסביבינו. "תיכנסי."
אני מסתכלת עליו רגע. משהו מכה בי בבטן, מוכר, החומה המוכרת שצועקת עצרי. איך זה יראה? מה יחשבו? מה יגידו? פשוט הורדת את הבגדים ונשארת בבגד ים? את והוא? בלילה, בים? הרגשתי החמצות פנים של דמויות שלא נמצאות כאן, לא נמצאות לידי, לא נמצאות בחיי. הרגשתי לרגע במערבולת מזוויעה של כל הסיבות להתחסד, להתחסד בכל הכוח, להגיד לו שלא נוח לי, למרות שכן נוח לי, להגיד שאני מעדיפה ללכת לחדר ואם הוא רוצה הוא יכול לקחת את השנורקל ואני אחכה לו בחוף, כמו ילדה טובה ירושלים.
וכל זה אורך כמה שניות של נצח, ואז אני מרימה עיניים אל כל הכוכבים. המון, זורחים, בלי טיפת ענן, צפופים-צפופים.
ונושמת עמוק, ומבקשת מהכבל הזה בבטן להתנתק. רק אני פה. והוא פה. רק אנחנו נחליט מה הסיטואציה ומה נוח בה. אני רוצה להיות חופשייה. אני רוצה שחרור. אני יודעת מה נוח לי. אני יודעת מה נכון לי. זה נכון לי. אני נושמת את ההחלטה עמוק, מסתובבת לכיוון החוף. "תשמור," אני אומרת בשקט ושמה את השנורקל בידו, והוא מחייך ומחכה בשקט.
אני מורידה את הבגדים, נשארת בבגד ים, נהנית מכך ששום סדרי עולם לא השתנו חוץ מהכובד בבטן שלי, ומתקרבת אליו.
"אני קצת מפחדת." אני מודה.
"אני אשמור עלייך."
"מבטיח?"
"מבטיח."
אני שמה עליי את המסכה ומכניסה את העיניים לתוך עולם אחר לגמרי של כוכבים. אבקת חשמל. רסיסים של אור, מיליונים, מקיפים אותך, זזים עם כל תנועה שלך.
וכשאני מסתכלת הצידה, הוא פוסע לידי, שומר עליי, כמו שהבטיח, ושנינו מתרגשים כמו ילדים.
כשאנחנו מסיימים להסתכל מבפנים, אנחנו עומדים במים, מזיזים את הידיים לאט, מסתכלים על הזוהר מבחוץ, ומדברים.
על החיים. על הבית. על העולם. על הרגע הזה, וכמה שהוא אחד ויחיד. ומחייכים.
ולא קורה שם כלום. אין מגע, אין נשיקה, אין כלום חוץ מרגע טהור בין אדם לאדם לעולם.
ולא היו סמים ולא היה אלכוהול. היה שחרור מוחלט.
ואני צריכה לחרוט את התחושה הזאת בבטן לתמיד, לא רק בקמבודיה, בטיול הגדול