רומן מטורף, פתאומי, עם נגיעה של הפרי האסור ומיליון משיכה ומיליון פרפרים עם כל נשיקה

לא ככה. 

התחלתי לצאת עם מישהו שפגשתי במסיבה. מצחיק, נכון? לא המקום האידיאלי לפגוש מישהו רציני. איכשהו הוחלפו מספרי הטלפון ומאז דיברנו, יצאנו כמה פעמים, ונחמד. והבנות מסביב מריירות עליי שלוליות של קנאה, הוא כל כך חתיך! ומצחיק, וג'נטלמן, הן שומעות סיפורים איך כשהוא אוסף אותי הוא מחכה ליד הרכב כשהדלת שלי כבר פתוחה ומתעלפות. איך הוא מת להכיר אותי לכל החברים שלו, איך הוא כבר רוצה לפגוש את שלי. כבר מדבר על לפגוש את המשפחה שלי. והוא מנשק אותי ומלטף אותי ומסתכל לי בעיניים כאילו הוא ימצא שם ים של אהבה ישנה, אבל אני פשוט מחזירה לו מבט וחיוך ומקווה שהוא מוצא שם מה שהוא מחפש, כי אני לא. 

כי משהו שם לא מתחבר לי. הוא בנאלי. כן, הוא נראה מצוין, עונה על כל העלק קריטריונים שהצבתי לעצמי לפני שנתיים. גבוה, שרירי, חיוך כובש, עיניים חומות, הכל שם. כן, הוא מצחיק. הוא רוצה משהו רציני, שזה אומייגאד רציני בקרב החברות שלי. אבל זה כל כך בנאלי, זה כל כך לא מה שאני רוצה. 

מצעד הדייטים הזה משעמם אותי. זה מרגיש מאוס, מגוחך. זה מרגיש לי כאילו אני לועגת לעצמי כשאני מאלצת את עצמי להיות שם. להסתכל לו בעיניים כאילו אני מרגישה אליו משהו. כאילו אני רואה את עצמי מפתחת אליו כל סוג של רגש בזמן הקרוב. ובינתיים אני לא נפגשת עם אף אחד אחר כי זה יהפוך אותי לשרמוטה, אללה ירחמו. ומשעמם לי עד טירוף בשיחות חסרות פואנטה, בחוסר העומק, חוסר העניין, ואיכשהו אני מקשיבה לחברות וגוררת עוד דייט, כי חכי, אולי זה ישתנה, זאת רק ההתחלה. 

ואני שונאת דייטים. הם מרגישים לי כמו ראיון עבודה שמכוסה בשכבות על שכבות של צביעות. של חיוכים מאולצים. הוא מספר לך סיפור שלא כל כך מעניין אותך? תחייכי בכל זאת. בינתיים תחשבי על סיפור לספר לאחר מכן. שיט מגיע השלב של החשבון, רק שלא יחטוף אותו, אני שונאת כשהוא עושה את זה. שיט. לא משנה, תנסי לצאת מזה עם הטיפ. הוא הולך לנשק אותך, תזרקי את המסטיק לפני שאת נכנסת לרכב. בסדר. נחמד. לפחות יהיה לך מה לספר לחברות למחרת בבוקר. ולכי תדעי, אולי יצא מזה משהו אמיתי?

לא ככה.

אני אוהבת אהבה לא צפויה. ההגדרה שלי לאהבה הנכונה בשבילי, היא אהבה שמתפתחת בטעות. לא עם מישהו שהתחלתי לצאת איתו ואני מנסה לפתח רגשות לפי סולם הפגישות, כי ככה מצופה, כי ככה זה אצל כולם, כי הוא כבר התחיל. אני אוהבת כשזה מגיע ממקום לא צפוי. כשזה נמצא מתחת לאף שלי המון זמן. כשזה מגיע ממישהו שפגשתי בטעות, חבר של חברים, בבסיס אחר, בעבודה שעבדתי בה פעם. וזה לא מתחיל בתור שום דבר רומנטי. זה מתחיל בתור משהו אנושי, שממנו צומחים רגשות כנים. כי כשאת מפתחת רגשות כשאת לא אמורה, יש בזה משהו כל כך טהור, כל כך נקי, השלב הזה כשנלחמים ברגשות כי זה מוזר, כי זה לא אמור לקרות איתו, ומאיפה זה הגיע? ואת משכנעת את עצמך לפני השינה שזה מוכחש לחלוטין והכל בסדר. ולמחרת הוא נכנס אל החדר והלב שלך פועם קצת יותר מהר, חונק אותך בגרון, אז את מסיטה את המבט לכיוון השני ומבינה שקצת נדפקת. אבל זה מרגש. רגעים קטנים שנחרטים לך בזיכרון. חיוך, מבט שנמשך יותר זמן מהצפוי, מגע שמקפיץ לך את הנשימה. ומי יודע מה יקרה? מי יודע מה יתפתח? מי יודע אם יקרה משהו אי פעם, אם יקרה משהו הלילה? 

 אז אני אוהבת לאהוב בטעות. בלי כוונה תחילה, בלי מצעד דייטים מטופש שמכריח אותי להרגיש סוג מחויבות כזה בדייט הרביעי ואחר בדייט העשירי. בלי לפגוש את החברים שלו ולעבור מבחן מטומטם, בלי להציב אותו מול החברים שלי ולשמוע אחר כך מה דעתם. בלי כל השטויות האלה. בלי כל משחקי היחסים המומצאים האלה, בלי צביעות.

מספיק

אני חותכת את זה, וחוזרת לאמץ את החופש שלי ואת ההפתעות הקטנות שיגיעו איתו