היה לי את הטסט הכי מזדיין שיכול להיות

נסעתי כל הבוקר עם המורה נהיגה, הכל טוב, הוא גם החליף עם מורה אחר כדי שיבחן אותי וגם איתו הכל זרם, הגעתי לטסט התחלתי לנהוג, חנייה עניינים, מגיעים לצומת עם שדה ראייה חרא אז האטתי, התקדמתי כדי לראות אם רכב מגיע וכשקלטתי אותו בלמתי, לצערי הבוחן הזין שלי החליט לבחון ביחד איתי שנייה אחריי. 

מפה והלאה איבדתי את עצמי. פשוט נכנסתי לדיכאון ובקושי הצלחתי לנהוג, ניסיתי להתאפק ולסיים את הטסט אבל במקום תמרורים קו עצירה הולך רגל רמזור נתיבים איתות, כל מה שעבר לי בראש היה נכשלתי נכשלתי נכשלתי נכשלתי נכשלתי.  בקושי הצלחתי לנהוג, אפילו לא ניסיתי להקשיב לו, לא כשהוא נגע לי בהגה לא כשהוא בלם לא כשהוא העיר, העיניים שלי התמלאו בדמעות ולא ראיתי את הכביש. אחרי 5 דקות פשוט ביקשתי לעצור את הטסט. 

אחרי זה המורה שלי אסף אותי ואמר, חבל, כאב לו עלייך, הוא אמר שיש לך יכולת נהיגה טובה ופשוט עשית טעות או שתיים ויכולת להמשיך.

למה להמשיך אם נכשלתי?!!?!!?!?!?!!!!?! 

ועכשיו נדפקתי כי אני עוד שנייה מתגייסת

יופי

השעות הקטנות של הלילה הכי קשות. השעות שאני לא צריכה לעשות הצגות של סופר וומן שהתגברה וכבר רואה אלף קילומטר קדימה, על יציאות ובנים וסקס ואיה נאפה וכמה יהיה שם כיף להיות רווקה, השעות שאין לי למי לעשות הצגות של המאושרת ההוללת, שאני לא צריכה לחייך מאוזן לאוזן ולהגיד, איזה כיף זה להגיד שאני כבר לא אוהבת אותו. ולפעמים אני מאמינה לעצמי, לפעמים זה באמת כיף להגיד ובאמת כיף לא לחשוב עליו, אבל יש שעות בלילה שהמוזיקה, והשקט, והגעגוע לזכרונות שהם כבר דהויים ומשומשים ולאדם שאף פעם לא אהב אותי כמו שאני אהבתי אותו, והקנאה לחברות המאוהבות שצפה כמו שמן על המים, והבדידות שאי אפשר לטשטש בים או סרט או בר או חברים, כי היא פשוט בדידות טהורה בשעות הקטנות שאין בהן אף הסחת דעת. 

לא יודעת מה כתבתי כאן אבל אני חנוקה כבר שעתיים ולא יודעת מה לחשוב אפילו. לא יודעת אם אוהבת לא אוהבת, לא יודעת אם מאושרת לא מאושרת, אני יודעת שאני רוצה שיעברו עוד 3 חודשים וזה ייעשה אפילו עוד יותר קל. כי הנה, עכשיו אני כבר כמעט לא זוכרת איך הנשיקה שלו מרגישה