מכירים את ההרגשה הזאת, שאתם יודעים שתתגעגעו לתקופה מסויימת ברגע שתיגמר?

אני בתקופה של ציפייה למה שיבוא, תקופה של אהבה אמיתית, תקופה של חופש ועצמאות מוחלטת,
תקופה של שלווה ותקופה שהשגתי מה שרציתי ויותר.

כולנו יודעים שתקופות כאלה לא מגיעות כל יום ומסתיימות מהר מאוד, ואולי נמרחות לעוד כמה רגעים שעוברים גם הם מהר מדי.

נכון שהתקופה כרגע מאופיינת במבצעים ופעולות במדינה, החיילים שלנו נמצאים בעזה והמוות אופף אותנו בשגרת היום יום.

אבל אני לא מדברת על החלק הזה מהתקופה, אני מדברת על החיים הפרטיים שלי, שלא תתבלבלו.

היום היו לי ולחבר שלי 4 חודשים ביחד.
תכננו לצאת למסעדה וקצת להנות מהערב השקט באשדוד..

כידוע היום הייתה הפסקת אש זמנית, אך ברגע שעמדנו לצאת ההורים המבוהלים התקשרו ואמרו שהפסקת האש בוטלה ואין מצב שאנחנו יוצאים.

כמובן אפשר להבין אותם, מי ירצה שהילדים שלו יסתובבו ברחובות וייסעו באוטו בזמן אזעקות?

אז נשארנו בבית שלו, הזמנו המבורגרים במשלוח לבית ונהננו כמו תמיד (:

זה רק מראה שמכל מצב אפשר לנצל את המירב ופשוט צריך לזרום עם החיים.

עם כל היופי שבתקופה הזאת בשבילי, אני עדיין חושבת על החיילים שלנו בעזה שנלחמים למעננו ולמען עתידנו במדינה.

שיחזרו בשלום!