אזשלום, כמו פעם שעברה החלטתי להשתתף בתחרת הכתיבה בבלוג כתבה נוצרת והפעם אני לא אאחר, אז הנה:(אזהרה: יהיה בזה הרבה אנגלית, אז אם אתם לא מבינים אנגלית אפשר לקרוא את התרגום בצד)

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208

'... כרגיל התעוררתי בבוקר לקול צליל השעון המעורר. קיוויתי למצוא את עצמי שם, אבל כרגיל זה לא התגשם.

היי! אני מרגלית. אני מרגלית(אבן יקרה) שלא מרגישה יפה בכלל.

לא מאז שעברנו.

כל יום אני מתעוררת ומתאכזבת מחדש- שאני מתעוררת פה. אני מתכוונת, לא במקום הקודם.

בחו"ל.

למה הסכמתי לעלות ארצה? למה לא נשארתי בבית הקטן באמצע היער שהיה כל כך כיף ונחמד לגור בו?

אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת כל פעם שאני מתעוררת.'

כך כתבה מרגלית, ששינתה את שמה כשעברה ארצה ולא רק את מיקומה, בבלוג שלה.

שמה המקורי היה סוזי, אבל ההורים אמרו שצריך לבחור שם ישראלי. אז הם בחרו בשבילה מרגלית.

תקוותה לא תיגמר לעולם,כך היה נדמה לה.

בינתיים היא צריכה ללכת לבית הספר.

"honny, come! we need to drive you to school!"(מתוקה, בואי! אנחנו צריכים להסיע אותך לבצפר)

"okay!"(אוי באמת! אני צריכה לתרגם את זה?אז זה אומר אוקיי)

***בבית הספר-

היא נכנסה לכיתה וישבה במקומה.

"אה, אז הנה מלכת הסנוביות הגיעה!" צחקה נועה.

כולם צחקו. איך לא?

"מה, לא יאה לך לדבר איתנו?"צחק רועי.

"אמריקקית!" צחק צחי.

"מרגלית, שם יאה לסנובית!" צחקה לאה.

"זה מספיק..." אמרה נועה. וכלם שתקו. הרי היא מלכת הכיתה, צריך להתייחס בכבוד."תנו לה לדבר..."

"אני לא מנסה להתנשא, ואם אתם חושבים כן אז אתם טועים גדול. אני לא מדברת איתכם כי ביישנית ולא מדברת עם מישהו עד הוא מדבר איתי. אתם מכירם אותי 2 יום וכבר מחליטים אני מי?" לחשה. כל כך בשקט דיברה עד שהיו צריכים לרכון קדימה כדי לשמוע.

"טוב, בואו איתי, לא צריך לדבר עם מיס קוויאט(לא זוכרת איך כותבים באנגלית, אבל זה אומר שקט)!" אמרה נועה.

ילדה אחת נשארה בכיתה. ליה. אף אחד לא יודע מאיפה היא הגיעה, רק שהיא גרה מכיתה ב' ברחוב אלכסנדרוני.

"היי," היא אמרה. זאת אומרת, ליה אמרה. וזה מוזר כי אף אחד עוד לא שמע אותה מדברת חוץ מהכיתה כשהיא עונה על שאלות.

"היי, אני מרגל-"

"אני יודעת איך קוראים לך," קטעה ליה את דבריה. "לפחות מה השם החדש שלך. מה היה הקודם?"

"מה-איך-מי- הה?" היא נשארה עם פה פתוח.

"שמעת אותי- מה השם הישן שלך?"

"סוזי-לאן הולכת את עם זה?" אולי היא כבר התרגלה לארץ ולשפה(הם היו לפניכן בדרום הארץ שנה) אבל עדין היו לה טעויות.

"ידעתי. את זאת מהבית הבודד, נכון?"

"תגידי, גם את אמריקאית?" שאלה מרגלית.

"לא, אבל כאשר ביקרנו בארצות הברית טיילנו ביער וניתקלנו בבית קטן. ראינו שכתוב שזה למכירה אבל כשהתקשרנו התברר שזה כבר נמכר. רק שכשטיילנו שם עוד פעם אף אחד עוד לא הסיר את השלט."

זאת היתה שיחה מוזרה, וכאשר פתחה את הפה לענות כבר היה צלצול.

***כאשר היא כבר חזרה הביתה-

"היי, mom!" צעקה לחלל הבית. "i'm home!"(הי, אמא, אני בבית)

פתאום היא ראתה פתק על השולחן.

'אנחנו קונים את הבית בחזרה! בארצות הברית! נחזור הביתה בקרוב... רק שעד אז זה כבר לא יהיה הבית שלנו! אמא אבא'(כמבן הפתק המקורי היה באנגלית)

יש! חשבה. היא לא ידעה שהיא תצטער על כך שלא נשארה. כי כשהגיעה לשם זה כבר לא היה בית בודד, והיא לא שמחה...

המסר:לפעמים אם אתה רוצה משהו זה יתגשם, ולפעמים לא בדרך שרצית. אז תיזהרו במה שאתם מבקשים לעצמכם...