ידעתי באותו יום שמאוחר מידי. אני כבר לא אהיה גיבורה.

היער היה  כבר יותר מדי זמן, אבל אני לא שמתי לב. ולכן הרבה יותר מדי קרה.

יותר מדי הקרבתי בשביל היער הזה. הגיע הזמן לעבור הלאה, לשכוח.

מראות נוראים ראיתי פה.

הכל התחיל באותו יום, נראה לי שזה היה יום שני. בבוקר ההוא, בגלל החופש, עזבתי את החדר המחניק שלי ויצאתי החוצה, לכיוון היער. פשוט בלי לחשוב.

כשהגעתי שמעתי שקט. נבהלתי. זה לא כרגיל.

אולי הפיות פשוט אירגנו מסיבה וכולם הלכו אליה, זה כבר קרה בעבר, חשבתי.

"שלום? לילינו?" שאלתי.בדרך כלל היא לא הולך למסיבות. אף אחד.

החלטתי לעלות על עץ ולחכות. אולי המסיבה תיגמר בזמן שאני אקרא את הספר.

...מאוחר יותר...(מנקודת מבטו של אף אחד)

הילדה נחרה. נרדמה לפני שעות. הפנס בידה, מכובה, וראשה בספר.

נשמע צליל שהיה דומה לקול של לילי. הילדה התעוררה לפתע והזיזה את ראשה מצד לצד, כמחפשת דבר מה.

היא הדליקה את הפנס והסתכלה בשעונה. אוי ואבוי! השעה אחת לפנות בוקר! ההורים יהרגו אותה אם היא לא תמהר!

הילדה אימצה את ספרה ואת הפנס אל ליבה והתחילה לרוץ, עדיין תוהה מדוע עוד לא הגיעו הפיות. אך זה לא שנה, כי היא הגיעה הביתה, והאור עוד דלוק. היא בצרות חמורות.

מה דעתכם? יצא קצר, נכון? לא נורא, העיקר שפירסמתי סופסוף. אבל עוד לא פרסמתי את פרק 3 בחלומות! אני צריכה לעבוד על זה...

אביגיל הרמיוני