הכל צף שוב, אני פשוט צריכה למצוא את החברות האמיתיות שלי. למרות שזה באמת נראה כאילו לאף אחד לא אכפת ממני. 

עד שעברתי ממנו, עד שסוף סוף אני שמה זין ובאמת שלא אכפת לי כמו פעם, החברות המקסימות שלי צריכות לריב איתי.

לא שהן כזה עזרו לי בתקופה החרא שהייתה לי בזמן האחרון כן?, פשוט היתי יוצאת איתן בשישי כדי לא להרגיש לבד, או מתקשרת אליהן שאני בדרך למקום כזה ואחר. אבל לא יותר מזה.

הגעתי למסקנה שאני מכירה בן אדם חדש ואני רואה שאני מעניינת אותו (לא כבן זוג, אפילו סתם חברה חדשה) אני ישר שופכת את כל הלב בפניו.

מספרת לו הכל, מדברת בלי הפסקה... בגלל זה הבנתי שיש לי חרא חברות. מרוב שאני לא מרגישה בנוח לספר להן, אפילו אם אני מנסה לספר להן, החוסר התעניינות שלהן פשוט גורם לי לרצות לשתוק. או גורם לי לעשות להן דווקא ולספר... וגם שאני מספרת, אין להן תשובה או עזרה להביא לי, כי כנראה שנמאס להן כבר לשמוע על הצרות שלי.

בכל מקרה כשאני מכירה בן אדם חדש, אני מדברת בלי הפסקה, מספרת על הצרות ולא נותנת לו להשחיל מילה. זה משהו שאני צריכה לעבוד עליו, אני מדברת על עצמי תמיד. באמת, לא בקטע של התנשאות, כי מי שמכיר אותי באמת יודע שהערכה העצמית שלי ברצפה, אבל פשוט בקטע של... אולי אם אני אספר על עצמי, לבן אדם יהיה אכפת ממני (?) או שהוא יעזור לי... או יזדהה איתי? אפילו סתם יקשיב לי, דבר מינימלי שאתה יכול לצפות מחברות.

אבל זה רק גורם לאנשים להתרחק ממני, לפחות זה מה שאני מרגישה

שבועיים וחצי פורים? אני מפחדת לעלות על המשקל באמת

באלי למות

לבכות

פשוט להעלם

תנו לי עוד זמן. 

לפעמים אני פשוט רוצה למות, או להיכנס לבית חולים לאיזה חודש, רק כדי לראות אם אכפת להן\לו.

רק לראות אם אנשים כואבים עלי, או באים לבקר אותי, או שפתאום שמים לב כמה קשה בלעדיי.

רק כדי לדעת אם יש אנשים בעולם הזה שמעריכים אותי בשביל מי שאני. ולא המשפחה שלי. אנשים שיאהבו אותי בלי תנאים לא בגלל קשר דם. בגלל שהם אוהבים את הבן אדם שאני.

אני מרגישה כאילו אני נראת לאנשים בחורה שטחית, לא עמוקה, שלא אכפת לה באמת מאנשים, שלא מעניין אותה כלום חוץ מלצבוע את השיער ולשתות בשישי.

כאילו לא עובר עלי כלום בחיים ויש לי ביטחון עצמי, והכל בסדר. זתומרת, אנשים שמכירים אותי טוב באמת יודעים מה אני באמת חושבת על עצמי, יודעים שהביטחון העצמי שלי פשוט לא יכול להגיע למקום נמוך יותר. ידיד שלי תמיד אומר לי שאני צריכה לבנות את עצמי מחדש כי אני לא יודעת כמה אני שווה... אבל אני יודעת מה אני שווה. אני לא שווה כלום. 

שאני בוכה לאנשים אני מרגישה כל כך "זונת תשומת לב". כאילו אני מרגישה שאנשים לא מאמינים לי שאני אומרת את השנאה כלפי עצמי.

הלוואי ויכולתי להיות מהבנות האלה המופנמות ששומרות את הדברים בלב ואנשים רואים שעובר עליהן משהו, לפחות מתעניינים בהן, מרחמים עליהן.

אני מרגישה כל כך.. אוויר.

אחרי שאני חושבת מה הצרות שלי אני מרגישה באמת שטחית, מה חברות? אוכל? זה מה שאני אומרת לאנשים שאני עצובה בגלל? 

אבל זה לא כזה שטוח וכלום בתכלס, אין לי חברות. אין לי אנשים לסמוך עליהם. אני מרגישה הבן אדם הכי מכוער עלי האדמות.

אני מרגישה שיש לי פנים גבריות, יותר מדי נקודות חן, יש לי רגליים ענקיות, הציצי שלי נפול, התחת שטוח, המותניים שלי לא מתחברות טוב עם הרגליים, אני חסרת קורידנציה, שאני הולכת אני מרגישה שאני נראת כמו בהמה, אני מפחדת על איך שהלבוש שלי נראה תמיד, לא רואים לי את הצלעות מספיק, לא רואים את העצמות בבטן מספיק, הברכיים שלי מעוותות, השפתיים שלי פתאום נראות לי קטנות מדי, העיניים קטנות מדי, האף גדול מדי, הפנים ארוכות מדי, הידיים שמנות מדי. השיער הרוס מדי, לא מתאים לי הצבע אבל אני לא אשנה עד שאני לא ארזה כי לפחות אני יכולה להגיד על עצמי שאני בלונדינית.

לא רק את החיצוניות אני שונאת בעצמי.

אני לא חברותית מספיק,

אני ביישנית,

לא יודעת לפתח שיחה עם בן אדם,

אני פחדנית,

אני לא מצחיקה,

לא יכולה לשמור על קשר, אנשים נעלמים לי מהחיים- אני גורמת להם,

אני פאקינג גרועה בבית ספר-לא מספיק שאני במב"ר הציונים שלי על הפנים, 

אין לי שום כישרון שאני יכולה להצביע שאני באמת טובה בו, והכישרונות שהיו לי הזנחתי, אז אני לא טובה גם בהם עכשיו. (שירה, יש לי קול של צפרדע. למרות שהחלום שלי זה לדעת לשיר,באמת, שאני פשוט מקנאה בכל הזמרות האלה שיודעות לשיר ולנגן על גיטרה), צילום, הדבר שהיה מועדף עלי פעם, אין לי כבר שנתיים מוזה לצלם כלום, פעם צילמתי כל דבר שזז וגם מה שלא.

סעמק שונאת את עצמי

אני מרגישה שאני מהבנות שרוצות שירחמו עליהן

אני מרגישה ריקנית מתוכן

אני צריכה שמישהו יבוא ויגיד לי שאני מושלמת. שהאופי שלי מושלם. שיש לי פנים יפות 

איכשהו אני מרגישה אפילו יותר ריקנית ממוקדם אחרי שרשמתי את הפוסט הזה